כאשר אנו מתבוננים במהותם של שני ימי ראש השנה, נראה שלמעשה כל מהות הימים הללו מיותרת, כי כיהודים אנו מקיימים בחיינו את מהותם כל יום ויום.
למה הכוונה? חז"ל קבעו שבראש השנה חובתנו להתעורר ליום של תרועה על-ידי החובה להמליך את הקב"ה כמלכנו, לגרום לכך ש"יזכור" אותנו בזכות אבותינו, ושאת כל זה נעשה על-ידי תרועתנו אליו בקולות השופר - אפשר להסתייג מכל התהליך המעשי הזה ולומר שבאופן מהותי אנו מקיימים אותו כל יום.
הכיצד? הלא שלוש פעמים כל יום בברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה - ברכת אבות אנו מתפללים להקב"ה ומכריזים שהוא "אלקינו ואלקי אבותינו, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, האל הגדול הגיבור והנורא, אל עליון". האם זו אינה הכרזתנו על מלכינו בדיוק כפי שקבעו חז"ל לגבי הדרישה הראשונה מאתנו בראש השנה -- לזכור שהקב"ה הוא מלכנו?
שנית, באותה ברכת אבות, לאחר מכן אנו מכריזים שהוא "זוכר חסדי אבות... ובזכותם "מביא גואל לבני בניהם ולמען שמו באהבה".
ולכן הרי כל מה שחסר בין תפילת האבות היום יומית לתפילות ראש השנה הינו ההתעוררות שתבוא בזכות תקיעת השופר שהיא היא האמצעי להוציא אותנו מן השגרה היומית למעמד של ההתרגשות. הזעזוע הרוחני ידרבן אותנו לחזק את אותן תובנות שאימצנו יום יום - שה' הוא מלכינו ושהוא באהבתו אותנו יזכור אותנו "לחיים ברחמים".
אם כך נשאלת השאלה: האם כל תפילות ראש השנה מיותרות, לפחות עבור יהודים דתיים המקפידים להתפלל בכל יום? האם הן שייכות רק ליהודים שקשרם אל ה' רופף?
התשובה היא: לא ולא! הקב"ה ידע מראש שהשגרה היא האויב הגדול של האמונה, של הלהט, של ההתקדמות והעלייה הרוחנית. לכן, למרות הדבקות הפורמלית היום-יומית בתפילה, מאוד קל לעשותה ללא מחשבה וכוונה כך שהשפעתה עלינו תדעך מראש השנה האחד עד לראש השנה הבא. לכן, יש צורך גדול בתרועה -- ברעש גדול שיעביר אותנו מן התרדמה והשגרה. והראיה לכך היא מעמד הר סיני בהכנה למתן עשרת הדברות. "וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות יט, טז).
כפי שמטרתו של קול השופר אז היה לגרום לנו לחרדה ויראת ה', כך התקיעה והשברים והתרועה שאנו יוצרים ל-יד"י שופרנו, מטרתם לגרום לנו להתעוררות (תקיעה), לאנחה (שברים), וליבבה (תרועה). רק כך אנו זוכרים להמליכו עלינו, ובכך "מאלצים" את הקב"ה לזכור את אבותינו ובזכותם לזוכרנו לחיים.
למעשה, כל תהליך ראש השנה הוא ביטוי לכלל הגדול שלפיו פועל הקב"ה - מידה כנגד מידה. הכיצד? סדר העבודה לאמיתו אינו מלכויות, זיכרונות ושופרות, אלא זיכרונות - מלכויות, זיכרונות ושופרות. אנו זוכרים להמליך את ה' עלינו. כדי שהוא יזכור את זכויותינו אנו שולפים את "נשק" השופר, אותו שופר שהוא נתן לנו בעקידת יצחק, שמסמל יותר מכל את מסירות הנפש העליונה שפעלו אי-פעם אב ובנו לאביהם שבשמים. כך על-ידי קולותיו קורעי הלב של השופר אנו מאלצים את הקב"ה "לבכות" עבורנו, לרחם עלינו ולהושיענו. אנחנו זוכרים כדי שהוא יזכור, ואנו בוכים כדי שהוא יבכה - מידה כנגד מידה.
אך יש בעיה בקשר למידה כנגד מידה: אחרי קריאת פרשת העקידה כל יום אנו מוסיפים את התחינה הבאה: "ריבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ויגלו רחמיך על מידותיך".
במילים אחרות, אנו אומרים שכפי שמידת אהבת ה' כבשה את מידת רחמיו של אברהם לבנו יצחק, כך מידת רחמיו של ה' לעמו צריכה לכבוש את כעסו מעלינו. ההשוואה אינה סימטרית, ואינה עומדת כמידה כנגד מידה. הנוסח, על-פי מידה כנגד נידה, היה צריך להיות: "כמו שאהבת ה' כבשה את רחמיו על בנו, כך אנו מבקשים שאהבתך אותנו תכבוש את כעסך מעלינו. זה הביטוי המדויק והנכון על-פי הכלל-הגדול של מידה כנגד מידה.
יהי רצון שנתמיד כל ימות השנה בתפילה של אהבת ה' ויראת ה', ונחזק את אהבתנו ויראתנו לקב"ה בראש השנה בהתעוררות של תרועה, ובכך נתחיל את תהליך עשרת ימי תשובה בדרך שה' צוונו, כדי לזכות בשנה נוספת של חיים טובים, לנו ולעולם כולו.
