עזבו אותי, כרגע, מהתיקון לחוק שפסל אתמול בג"ץ, המתיר כליאת מסתננים לישראל. עזבו אותי, כרגע, מפסק-הדין החשוב של העליון מאתמול, המתיר בדיקת תפוקת היעילות של שופטי ישראל. עזבו אותי, כרגע, גם מהפוליטיקאים הפופוליסטיים המציעים לתקן חוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו ולהגביל התערבות בג"ץ בעניינים של פגיעה בשוויון, בחירות ובעוד כמה עניינים "שוליים" שבהם עוסק בית המשפט העליון, בשבתו אלי מדין, כבג"ץ. עניינים בהם מוכיח בג"ץ מפעם לפעם, אם כי לא באופן קבוע ותמיד - כי לא אלמן ישראל.
הפעם, על סף שנת תשע"ד וטרם כניסת שנת תשע"ה בשער - מבקש אני לעסוק במערכת שהצליחה לשבור אותי
וגרמה לכך ששפעם ראשונה, מזה שנים הרבה לא יצאו מאתי "שנות טובות" למי שאוהב ומוקיר אני אותם ושכמותם.
וזאת לדעת. נוהג של עשייה, מדי שנה בשנה, עם בואו של חודש אלול וכמעשה של שגרה, עשיתי לי, לחבר - לקראת פרוס השנה החדשה - שיר. שיר חדש וטרי, ירוק ורענן, שנולד, זה עתה, לקראת התחדשותה של השנה החדשה. שיר זה שידר מסר של תקווה, חיוך, טוב-לב וכל אותם דברים שאינם נקנים בכסף, אבל - לדידי אני - לא יסולאו בפז. לאחר לידת השיר, טרחתי עם הגרפיקאית העובדת עמנו, דרך קבע, על עיצוב חייכני ומשויס שיקדם - באהבה - השנה החדשה
עם חברתה למקצוע, שבאה מאחת מחמש-עשרה הרפובליקות שהרכיבו - בשעתו - מעצמת הענק, שנודעה בשם: "ברית-המועצות", שקדתי - שעות - כדי להצליח ולהכניס חיריק סורר, שזז ממקומו, בעת הדפסת הניסיון ולהפיח חיים, מחדש, באות בית רפויה, על-מנת להפכה לאות בית דגושה. כך עשיתי, גם בשאר אותיות, עד שתמה ונשלמה מלאכת ניקוד ויכול הייתי לברך האל ולהללו, בברכת "שהחיינו", בשם ובמלכות. ואל יהא הדבר קל בעיניכם. סווטלנה - או סווטה, כפי שקראה היא עצמה - לא הכירה, ואינה מכירה גם כיום, סימני הניקוד העבריים. כך הפך הקמץ, לפלוס; הפתח, למינוס; החיריק, לנקודה וכן הלאה. שלא לדבר על כך, שצריך הייתי למצוא דרך יצירתית, כדי להגדיר מפיק מהו, למי שאינה מכירה כללי דקדוק עבריים, כלל וחושבת ששווא נח, להבדילו משווא נע, הינו רגוע ואינו זקוק לריטלין. תחילה הסברתי לה שמדובר בעיצור, שאין אחריו תנועה. היא לא הבינה מה לענייני תחבורה ולענייני ניקוד שיהיו שלובים, זה בזה. לאחר מכן, לא הבינה מה עניין מנוחה אצל אותיות, שהרי מי שצוו לשבות, בתום ששת ימי עמל, בברית הישנה, הם אנשים ולא אותיות. זאת יודעת, גם יודעת, אפילו היא, פרובוסלבית אדוקה שכמוה, שאין שפתה עברית ומעבירה ימיה בהתווית צורת צלב על חזה, מעשה של שגרה.
מששלמה מלאכתי ויכול הייתי לברך על הגמור, נשלחו ה"שנות טובות", ראש וראשונה לעובדי בתי-המשפט, עימם הייתי בקשר שוטף כל ימות השנה, כמעשה של הוקרה על עבודתם הקשה והמאומצת. כלל שופטי ושופטות ישראל קיבלו, גם הם, שנות טובות אלה והוא הדין בציבור ידידי ולקוחות המשרד. היה חן מסוים, בהמשכת משלוח "שנות טובות" אלה בדואר, כמו-גם במסירתן, אישית, לעובדות ועובדי בתי-המשפט, שגמלו לי, על כך, בחיוך של שמחה ותודה. חיוך זה היה חשוב בעיני, אז - ועדיין חשוב בעיני, גם כיום - מאלפי זהב וכסף. והנה קפץ עלי רוגזה של צנעת הפרט. לאלה מעובדי ועובדות בתי-המשפט, בבבתי-המשפט שאינם בתוככי תל אביב, שלחתי, בעבר, שנות טובות, כשהן ממוענות שמית, לשמו של כל עובד ועובדת כזו, באופן אישי ופרטני. לאחר חודשים כשבאתי - בענייני עבודה שוטפים לבית משפט, בעיר שדה וגם/או בעיר מרוחקת, שלא פקדתיה, רבות, מעשה של שגרה, חייכו אלי אותן "שנות טובות" מהקירות ומשאר מקומות בהם הדביקו אותן עליהם, אותם עובדי ועובדות בתי המשפט, באותן ערים, שנשאו שנות טובות אלה, חן בעיניהם.
בשנים האחרונות סורבתי בידי הנהלת בתי-המשפט ולא הועברה לידי, עוד, רשימת עובדי ועובדות בתי-המשפט, ברחבי הארץ, בנימוק של פגיעה בצנעת הפרט. הוצע לי, לשלוח חבילה של "שנות טובות" למזכיר/ת בית משפט, זה או אחר, בעיר, זו או אחרת והוא/היא יחלק/תחלק אותן לעובדיו/עובדיה, בשמי. סירבתי לכך. זה נראה היה בעיני, הליך קר ומנוכר, מה-גם שמכיר אני עובדים אלה, משך שנים הרבה, באופן אישי. תחילה עוד הרחקתי נדוד ונסעתי עם חבילות "שנות טובות" לירושלים, חיפה ובאר-שבע וחילקתי שנות טובות אלה, באופן אישי, לכל עובד ועובדת, בבתי-משפט השלום והמחוזיים בערי נפה אלה. אבל מי מסוגל ויכול לנסוע, לצורך כך לבית משפט השלום באילת, קצרין ושאר מקומות רחוקים ממקום מגוריי וניהול משרדי, דרך קבע. הקיצור - נשברתי.
השנה לא נדפסו, לא נמסרו ולא נשלחו "שנות טובות" ממני ומטעמי, המודפסות על קרטון לאיש. לוותיקים מבין עובדי בתי-המשפט - שהתגעגעו לשיר חדש לקראת השנה החדשה - השבתי, בציניות מסתירה פגיעה ואכזבה, כי מוטב יפנו, בעניין זה, להנהלת בתי-המשפט. אתמול, ערב, ערב התקדש עלינו השנה החדשה, ישבה מנהלת משרדי, נטע, אל המחשב "וירתה" שורה אינפוסקת של דוא"לים, שכללו "שנות טובות" אלקטרוניות אלה ומספר מלים אישיות שלי, שהופנו, על-ידי, לכל נשוא/נשואת דוא"ל זה.
עדיין הרגשתי משונה מעט. חסרתי המגע האישי, כמו גם החיוך החם של התודה המתבקשת, לחיצת היד ושאר עניינים שהטכנולוגיה גוזלת מאיתנו, מכוח דרישות המיידיות והיעילות. הרגשתי כמי המתנשק עם אהובתו, מבעד מטפחת, שאפילו תחושת שפתי אהובתי, אין עוד, בפי.
לכן, שולח אני לכולם. ל-כ-ו-ל-ם "שנה טובה" זו שלי, באמצעות הכללתה והדפסתה בתוככי רשימתי זו, על-מנת שתוכלו להדפיסה אל נייר. נייר דק יותר מדף הקרטון הקשיח, עליו נדפסה, בעבר, אבל עדיין על נייר! ואם קוראים דברים אלה אנשי הנהלת בתי המשפט וגם/או מי הנוגע הקשור בהם, הרי אנא, אנא עשו בחוכמתכם, כדי שאוכל לחדש ימיי, כקדם, לקראת השנה הבאה. שנה טובה. לכולכם.
