הקרב האחרון משני עברי הגבעה

כתב יצחק פונדק, המג"ד, בספר גדוד 53 (הפרברים) בחטיבת "גבעתי" – מלחמת העצמאות – תש"ח: "מעשה גבורה יחיד במינו התבצע במלחמת העצמאות על-ידי לוחמת מקיבוץ ניצנים ושמה מירה בן-ארי. ב-7 ביוני 1948 בשעות אחר-הצהריים, כאשר קיבוץ ניצנים עמד ליפול, יצא מפקד המקום, אברהם שוורצשטין, לנהל משא-ומתן עם שלושה קצינים מצריים. מירה הצטרפה אליו. לנגד עיניה ירה אחד הקצינים המצרים במפקד המקום שנפל שדוד לרגליה, ואילו היא נשארה בודדה מול הקצינים המצריים. היה סיכוי סביר שאם מירה לא תגיב, היא תישאר בחיים, אך היא לא היססה לרגע, ובאומץ רב שלפה את אקדחה, כיוונה וירתה בקצין המצרי היורה, אשר התמוטט גם הוא ונפל לרגליה. על תגובתה זו היא שילמה בחייה. מירה הייתה לוחמת עברייה, אחת מיני רבות במלחמת תש"ח. למעשה גבורתה לא היה אח ורע במלחמת העצמאות".¹

רפאל שמאי ומיכאל יונה היו במחלקת הסיירים של גדוד 53. בשישה ביוני בערב, הם נשלחו למשימה בקרבת ניצנים. מיכאל יונה נהרג, ושמאי ניצל. הרי עדותו: "קיבלתי פקודה לצאת בלילה ולתפוס מקום תצפית לצד הים, כדי לבדוק אם מגיעה למקום תגבורת, אספקה, ציוד ואנשים מצד הים. תפקידי היה לחזור בלילה למחרת. מקום התצפית שלי היה כשלושה ק"מ מערבית מניצנים. יצאנו לניצנים, ובשעת בוקר (05:00) יצאנו מניצנים למקום התצפית. ההפגזה על ניצנים התחילה בערך בחצות הלילה שבו עברנו את ניצנים. טל הבוקר השאיר בחול את העקבות שלי ושל חברי. הגענו לגבעה שלנו בשעה שש וחצי. התחפרנו והסווינו את עמדתנו. בשעה שבע ורבע בדיוק הרגשנו כי בעקבותינו הולכת כתת חיילים וערבים בלתי-סדירים. בגלל גבעות החול לא ראינו אותם, אלא מקרוב, והחלטנו להסתלק. בזמן הבריחה, חברי שהיה זריז יותר והתקדם יותר מהר ממני, עזב אותי והתקדם, ומאז לא ראיתיו. בערך בשעה שמונה, כשהתקרבתי לניצנים, הרגשתי בכוחות מצרים שמסובבים את ניצנים מצד דרום ודרום-מערב. ניסיתי להתקרב לניצנים ממערב. כשזיהו אותי [אנשי ניצנים] נתנו לי סימן להישאר במקום. נשארתי שם בתוך הפרדס כל הזמן, מול עמדה 3. מצד צפון-מערב לא נראו לעיניי כוחות מצריים. הייתה על ניצנים הפגזת תותחים מכיוון מערב, על-ידי סוללה של תשעה תותחים. הסוללה חרשה את השטח באופן שיטתי. הייתה התקפת אווירונים, שגם הפציצו וגם צללו עם מכונות-ירייה. אני הייתי בשטח עד שעה שתיים וחצי בצהריים, ועד אז נמשכו התקפות אווירונים לסירוגין. על-יד הלולים הופיע בשעת הצהריים טנק מצרי, שירה לעמדות המשק ועל הבונקרים. ניסיתי להתקרב לעמדה 3 ופתאום ראיתי מהצד המערבי על 'הבית הערבי', אחרי שהיה ניסיון של כתה אחת לצאת מהמשק, שעל-יד בונקר אחד יצא בחור בחולצה כחולה ובחורה, והניפו דגל לבן. זה היה בשעה 14:00. אני עזבתי את המקום בשעה 14.30-14.15. היה לי שעון אבל ייתכן שלא שמתי לב במיוחד לשעה. אחרי שהרימו את הדגל, המשיכו המצרים לירות, וגם 'הבית הערבי' המשיך לענות באש. משאר העמדות לא שמעתי יותר יריות. האנשים שהניפו את הדגל מעל הבונקר צעקו ל'בית הערבי' שיפסיקו את האש, אבל לא נענו. אני הכרתי את אברהם שוורצשטין. הייתי במרחק מאתיים מטר מהמקום, אבל אני לא יכולתי לזהות מי הוא האיש שהניף את הדגל, וגם לא יכולתי לזהות מה טיבו של הדגל. בשעה 14:30 ראיתי שפגע פגז בעמדה מספר 3 ויצאו ממנה שלושה אנשים. הנשק שהיה להם היה 'סטן' ושני רימונים. הם התקדמו אלי, ותוך הודעה שכולם נכנעו, הלכו אחרי בכיוון צפונה אל החולות, ומשם לחורשת דקלים. המצרים ירו אחרינו, אבל כמעט לא רדפו אחרינו. לאורך חוף הים ראינו ערבים בשיירות גמלים, עוברים מאיסדוד למג'דל. לחורשת הדקלים הגענו בשעה 17:00-16:30. בסביבה זו נשארנו עד שעה 22.00. בחשכה נענו דרומה לאורך חוף הים, עד לוואדי העובר דרומית מהמשק, בדרך לניצנים. עברנו על-יד המשק. בחולות נתקלנו בכמה גופות מצריות בסביבה. אחר כך עברנו דרומית מהמחנה הצבאי, דרך בית-דראס לבאר-טוביה. בניצנים לא הרגשנו במצרים בזמן שעברנו את פרדסי הסביבה. הגענו לבאר-טוביה בשעה 03:00 ומסרתי דווח לקצין המודיעין. רק קיבלו את הדוח, אבל לא חקרו אותי".² קובה פלד היה אחד משני חברי ניצנים שניצל מן השבי. הרי סיפורו: "הייתי קרוב לגדר הפרדס עם עוד שני 'חברה' בעמדה. ממול היה סייר מחטיבת 'גבעתי' שבא לבדוק את המצב. לא יכול היה להיכנס לניצנים. יצרנו מגע בינינו בקשר-עין. לאחר שראינו שסוף הקרב, החלטנו להסתלק. עברנו את הגדר. ידענו בדיוק איפה מוקשי-הנעל נמצאים. יצאנו דרך השדות. התחילו לירות עלינו. טיפסנו על החולות. הגענו עד שפת הים עם הנשק שהיה בידינו, 'סטן' ורובה ורימונים. שם התיישבנו מהבוקר עד החשיכה. אחר כך הסייר הוביל אותנו לפי כוכבים, ונכנסנו דרומה יותר. נפתחה אש תופת. חזרנו לניצנים והלכנו בכביש בין המצרים, בדרך שפינינו את הילדים, והגענו לבאר-טוביה. היה לי קושי. רציני להיפגש עם אנשי החטיבה ['גבעתי'] לדאוג לפצועים דרך הצלב האדום. לקח הרבה זמן."³

בשעה שמונה בבוקר, למחרת הקרב, הפיצה מחלקת המודיעין של חטיבת "גבעתי" סיכום מודיעין, ובו כללה את הדוח של רפאל שמאי: "ביום 7 ביוני 1948 בשעה 06:00 החלה ההתקפה על ניצנים על-ידי חיל רגלים, במכונות-ירייה מכיוון דרום, במרחק כ-600 מטר. התקפה זו שימשה כהטעיה. בשעה 10:15 התחילו להרעיש את המקום על-ידי ארטילריה, בשלוש מרגמות 3 אינטש ושישה תותחים מסוגים שונים. התקפה זו הייתה מכיוון צפון, צפון-מערב למשק. חצי שעה אחרי ההרעשה הגיעו שני אווירונים שזרקו 12 פצצות וירו ממכונת-ירייה. בשעה 13:00 החלה הסתערות של טנקים, ומיד אחרי כן חיל רגלים במספר של כמה מאות. ההתקפה הייתה מכוונת בעיקר לעמדות מול קאמפ ניצנים. המשוריינים בתוספת התותחים הרסו כליל את העמדות בכיוון זה. חיל הרגלים התקיפו את המשק בצורה חצי היקפית ממזרח צפון למערב. עמדה על-יד 'הבית הערבי' שהיו בה כשמונה איש נכנעה בשעה 16:30, לאחר שחלק מאנשיה נפצעו והיא הוקפה על-ידי המצרים. כניעה זו הייתה עצמאית, ללא כל קשר עם שאר העמדות. למעשה הופסק הקשר עם העמדות מיד עם התחלת ההתקפה, ויש לחשוב שלא נעשה כל הסדר מרכזי. האנשים המשיכו להתגונן עד אשר התרבו הנפגעים. העמדה שממנה הצליחו שלושת הפליטים לברוח הייתה קיצונית, והמצרים לא הרגישו בה. עזבו את המקום בשעה 16:45 לכיוון סייר? של גדוד 53 שהיה מחוץ לשטח המשק מהתחלת ההתקפה. כולם נסוגו לכיוון החולות, ומשם עם לילה הגיעו בשעה 02:00 לכיוון ניצנים, מקום בו הותקפו באש חזקה. המשיכו דרכם תוך רדיפה באש, עד אשר הגיעו לבאר-טוביה".⁴

במחקרו על תפקוד המצרים בקרב, לפי מסמכי שלל ולפי עדויות החוזרים מן השבי, סיכם דב ינון: "א. הכנה ארטילרית שהייתה קבועה לרבע שעה נמשכה למעשה שעה, בגלל איחור החי"ר בביצוע הפריצה וחוסר תיאום. הדבר גרם לבזבוז תחמושת בקנה-מידה גדול. בסך הכול הוצאו 1,700 פגזים. "ב. חיל הרגלים לא ניצל את אפקט הארטילריה וחיכה עם הסתערותו עד לגמר ההרעשה, במקום לנצל את שיתוק העמדות של האויב [משמע – שלנו] לשם התקרבות. "ג. לעומת זאת, יש לציין כי בזמן ההסתערות, המשיך החי"ר בהתקדמותו, גם לאחר שהטנק שפרץ את הגדר נפגע, ויתר שלושת הטנקים נסוגו. ייתכן שהעזה זו הייתה תוצאה של הרס מערך ההגנה המאורגן בעמדות הצפון-מזרחיות, מאש תותחי נ"ט 6 ליטראות. מערך ההגנה היה גלוי לעין, ולפיכך הצליחו המסתערים למוטט אותו. "ד. יש לציין את התקפת ההסחה המוקדמת שנערכה בשעות השחר המוקדמות, על-ידי המקומיים ו[על-ידי] האחים המוסלמים, ושהייתה מכוונת לגילוי המערך. "ה. פעולת מטוסי המצרים בהפגזה, ובעיקר באש מכונות-ירייה, נגד המגנים בתעלות-הקשר, גרמה לשלילת אפשרות התנועה ברגעים קריטיים של תחילת ההסתערות. "ו. הארטילריה השיגה אפקט מכריע בעזרת פגזי רסק אוויר. "ז. החסימות באש ובכוחות כלפי מזרח וליתר הכיוונים, ניתקו את המשק ביעילות, והיה ביכולתם למנוע התקפות-נגד מצד כוחותינו. "ח. למרות אמצעי השליטה הרבים והתצפית המצוינת, הייתה למצרים שליטה חלשה יחסית במה שנוגע לניצול גמיש וחסכוני של ארטילריה. בייחוד נשתבשה שיטת הסימנים המוסכמים לפתיחת אש והפסקתה, דבר שבתנאים אחרים יכול היה לגרום אבדות לכוחותיהם. "לסיכום: הייתה זו למצרים הפעם הראשונה לכיבוש משק ישראלי, תוך קרב על כל שלביו, כולל שביית שבויים רבים יחסית. הניצחון נתאפשר להם עקב התנאים האוביקטיביים של עדיפות מוחלטת ביחסי כוחות... וגורמים שליליים שהיו לרעת המתגונן, כמו בידוד שדה המערכה, חוסר אפשרות להחשת תגבורת, חוסר קשר עם העורף. עם זאת יש לציין, כי הפעם גילו הכוחות המצריים בכלל, והחי"ר, רמת אימון נאותה ... [שהרי] גדוד 9 הוא גדוד חי"ר המאומן ביותר בצבא המצרי".⁵

1. גדוד 53, עמ' 178. בראיונות סיפר פונדק, כי אחרי מלחמת העצמאות תחקר את אנשי ניצנים, שחזרו מן השבי, וסיפרו לו על מעשה גבורתה של מירה בן-ארי. 2. ארכיון צה"ל, ועדת החקירה, עדות רפאל שמאי. 3. קובה פלד ברב-שיח עם חברי ניצנים. . ארכיון צה"ל, "גבעתי"/מודיעין: סיכום יומי ליום 8 ביוני 1948 עד שעה 08.00, דוח גדוד 53. 4. ארכיון צה"ל, תיק 76/1045/1970 קרב ניצנים (הצד המצרי) דב ינון על-פי מסמכי שלל ועדויות החוזרים מן השבי.