אין ספק שאבו מאזן יכול להימנות אם אלה הצועדים ב"מצעד האיוולת" של ההיסטוריה. שוב ושוב אבו מאזן מתגלה כביבי הפלשתיני: סטטוס קו, המשך הקזת הדם, טיפשות מדינית. אם מישהו מבקש להתנחם בכך שישנם עדיין מנהיגים שקוצר ראותם כה עצום, ושאנחנו לא לבדינו, שירווח לו. נכון, המנהיגות הפלשתינית, מאז ועד היום, עשתה טעויות איומות והובילה/מובילה את עמה לתהומות הנשייה. לו היה זה עניינם הפרטי בלבד, וודאי היינו יכולים לצחוק. הבעיה היא שאנחנו עמוק מאוד בתוך הסיפור הזה.
דברי אבו מאזן באו"ם הם הבל ורעות רוח. ישראל לא ביצעה
פשעי מלחמה, לא רצח עם ולא נכבה שנייה. רחוק מכך. אלא שמתוך ייאוש או טיפשות שאין למעלה מהם, אבו מאזן חוזר כרצידיוויסט אל אותן טעויות העבר, ובכך הוא משחק לידי אלה בישראל אשר שמחים שמחה לאיד על חיסול כל אפשרות להגיע לאיזה שהוא מודוס וויונדי בין ישראל לבין הפלשתינים. נתניהו הוא ראשון הנמנים עם קבוצה זו כי כך ניתן לשרוד פוליטית עד קץ הימים. עיתונאי שאני מעריך אותו מאוד,
דן מרגלית, אמר וחזר ואמר, שלדעתו ביבי אינו רוצה להגיע להסדר. מרגלית צודק. הוא גם צודק שגם אבו מאזן אינו איש בשורות גדולות אלא מי שמנסה בתחבולות שקופות למדי, ילדותיות כמעט, לתחזק את שלטונו העומד על כרעי תרנגולת והנסמך על צה"ל.
אבו מאזן יודע היטב שלישראל אינטרס עליון לשמור עליו מפני סכנת החמאס המסוגל בימים ספורים להשתלט על הגדה המערבית ולתלות את אבו מאזן על עץ גבוה.
מבלי משים או בכוונת מכוון, אבו מאזן העניק לנתניהו מתנה שלא תסולא בפז: הזדמנות בלתי חוזרת לטעון בפני כל העולם שאבו מאזן אינו פרטנר לשלום. זו הרטוריקה של ביבי מאז ומעולם, רטוריקה שגם שר החוץ, ליברמן, למד אותה ומשננה מפיו מורו/רבו/פטרונו הפוליטי מן העבר הלא כ"כ רחוק. אין צורך שביבי, ליברמן, בנט ושות' ידברו. מספיק נאום שטנה מפיו של אבו מאזן וכל ישראל שמחים. אלה שבקצה הדרך החשוכה הזו אין אור תקווה. בהבל פה ובמחי יד סגר אבו מאזן עוד דלת או צוהר בפני התקדמות כלשהי.
נאומו של נתניהו באו"ם יהיה מלא פתוס, מתובל במילים ואולי תרשימים ויזואליים כיאה למומחה אולטימטיבי בהופעות בפני קהל או בפני מצלמות טלוויזיה. והנאום יוכתר בהצלחה גדולה, אלא שעם חזרתו של ראש ה
ממשלה לישראל שום דבר ממשי לא ישתנה. לביבי ושותפיו זה טוב. האם טוב לעם ישראל? ייתן כל אחד את דעתו לשאלה זו.
ההיסטוריה אינה עומדת מלכת. לא היה שום צורך להוכיח שאבו מאזן אינו המנהיג הגואל של הפלשתינים. מה שאמור להדאיג אותנו זו עמדתה של ממשלת ישראל והעומד בראשה. היא נבחרה כדי למצוא מענה, או לפחות לנסות לעשות זאת, לסכסוך הדמים הבלתי נגמר. רק לפני כחודש ימים הסתיים עוד סבב מלחמה שגבתה מאתנו קורבנות רבים ומשאבים עצומים. לאן מוביל ראש הממשלה? אין כל כיוון אחר מאשר קידוש הסטטוס קוו. ישראל מובלת ולא מובילה. אין לממשלת ישראל כל תוכנית ממשית במישור המדיני זולת המצב הקיים. ראוי היה שמנהיג הדואג לעמו יצא במסע מדיני רב-היקף כדי לנסות, שוב ושוב, להגיע למצב שבו המציאות הנוכחית תשתנה ולו במקצת.
הידיעות על מפגשה של שר המשפטים והאחראית על המו"מ עם הפלשתינים,
ציפי לבני, נראות כעוד ספין תקשורתי מבית היוצר של משרד ראש הממשלה או משרדיהם של השרים המתנגדים לכל התקדמות מדינית. קיים חשש סביר שפרסום הידיעה על המפגש יותר מאשר נועדה לנסוך תקווה, היא נועדה לנעוץ עוד מסמר ארוך בתהליך הלא תהליך המדיני. מוזר ששרת החוץ עדיין משחקת לפי כללי המשחק של נתניהו-ליברמן-בנט. והאמת היא שאין בכך כל חדש אצל שרת המשפטים. ההתיישרות לימין למען השרידות הפוליטית אינן זרות לה. שאלו את מצנע ותיווכחו שזו האמת.
אז גם עם כניסתה של שנה החדשה אין ממש בשורות מרעישות. אותו ראש ממשלה, אותה קואליציה בישראל המקדשת את הסטטוס קוו, ומנגד אבו מאזן החלש, הבלתי יצירתי בעליל, פחדן אולטימטיבי, המנסה גם הוא לשרוד במציאות המטורפת בה אנו חיים.
אז כולם מרוצים, כולם שבעים, כולם צוהלים. לעת עתה. וכשהמצב כך, אין סיבה מיוחדת לשמוח.
