זה לא היה יום ככל הימים, גם אם נדמה היה כך לכאורה. אותו צחצוח שיניים, מקלחת, להכין את הילדים לגן. רק פעימות הלב המואצות הסגירו את הלך הרוח שבפנים.
יום חמישי, 12.9.14 - העדות הראשונה של אחד הרוצחים של אבא. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. מה לי ולרצח? מה למשפחה שלי ולרצח? אבל אין מה לעשות, אני שם בבית המשפט עם אימא, ושלושת האחים שלי, אח של אבא, ועורכת הדין רותי אלדר שנותנת לנו רוח גבית ומסבירה לנו את כל ההליכים, מה מותר ומה אסור לנו כבני משפחה של הנרצח.
הנה הוא מול העיניים שלי. אחד מארבעת הרוצחים של אבא. הוא יושב זחוח על דוכן העדים, מחויך ומבסוט מהחיים. בלי להתבלבל הוא מספר על הסיטואציה הנוראית הזאת שריסקה לנו את החיים לאלפי רסיסים. והוא אומר שכלום לא קרה בעצם. לא ידע בכלל שהייתה דקירה ובטח לא מוות, כשיצא מהבית שלי במושב אביחיל.
לא, מה פתאום. נהפוך הוא. אבא עוד צעק אחריהם כשיצאו מהבית, וברור שאם הוא-הרוצח: היה יודע שיש מישהו דקור שם, היה מיד חוזר ועוזר לו, כי זה החינוך שקיבל מהבית.
הוא מספר שאבא שלי, איציק אלגבי, אוהב האדם, האיש המשפחתי הזה, הרך והנעים: הוא זה שחנק אותו ואז שניים מחבריו הפורצים באו לעזור לו ולאחר מכן-הם ברחו.
ואנחנו יושבות שם ולא יודעות איך להתנהג, מה לעשות, מה לומר. מצד אחד חייבים לשמור על
כבוד בית המשפט. הרי אנחנו לא רוצות להיראות כמו איזו משפחה צ'חצ'חית שדומה להם אפילו בפסיק. מצד שני, בא לצעוק! מה קורה פה? על מה הם מדברים לעזאזל?
באיזשהו שלב אח של אבא, שהגיע בפעם הראשונה לבית המשפט-מתפרץ. הוא זועם על הסנגורים איך הם מגנים בכזה חירוף נפש על הרוצחים. כן, גם הוא יודע שלכל אחד מגיעה הגנה, אבל בכל זאת, אין להם קווים אדומים? דרמה מתרחשת בבית המשפט ומאיימים להוציא אותו משם. הוא משתתק. לומד יחד איתנו, לנשוך את השפה התחתונה, לסתום את הפה, ולהבין שכל כך מעט זכויות יש לנו בבית המשפט.
אחר כך מתחילים לחקור את הרוצח. שבחנ"יק, אחד מארבעת הפלשתינים תושבי טולכרם שהיו צוות ברצח של אבא.
אלף שאלות ותהיות עולות בבית המשפט תוך כדי החקירה בין התביעה לרוצח: היה אור בבית שלי משם הלך אבא להביא לחם לבן שלי? התריס היה מוגף או פתוח? ושל מי המכונית הכחולה שרואים בתצלום המשטרתי?
נו, תשאלו אותי, אני אגיד לכם. זאת המכונית שלי, בדיוק ברגע שהגעתי הביתה ונכנסתי קודם לראות את הילדים שלי ואת אמי בבית שלהם.
אבל לא, לא שואלים אותי. אני לא צד בעניין, לא בבית המשפט. איך זה יכול להיות? אחותי מירב, ואני מסתכלות אחת על השנייה. ברור שאנחנו צד, אלה החיים שלנו. החיים שלנו הם שנהרסו בערב אחד, ועל מה? על כלום.
זה הבן שלי שמרגיש אשם כל החיים שביקש מסבא לחם לטבול ב"רך" של ביצת העין שסבא הכין. זה הבנים שלי שממשיכים לעשות בלגן במכונית שלי ולא שומעים לאזהרות שלי: "תפסיקו ומיד, אנחנו עוד נעשה תאונה."
"מה 'כפת לנו שנעשה תאונה," הם עונים לי במקהלה, "לפחות נפגוש את סבא בשמיים..."
ככה הם אומרים לי ואני נקרעת. הדמעות חונקות אותי, במכונית וגם עכשיו כשאני יושבת מאופקת ככל שניתן בבית המשפט. אני חייבת להביא לידי ביטוי את החינוך הטוב שקיבלתי מבית. מאימא, מאבא שאיננו עוד. חייבת לעצור בעד עצמי מלומר את כל מה שיש לי לומר.
אחר כך עולה התובעת לחקירה נגדית. והיא עושה זאת מצוין.
"תראי, זה כמו בפרקליטי אל איי," אני לוחשת למירב, "רק חבל שזה חלק מהחיים שלנו..." אני מוסיפה.
התובעת נתפסת למילים של הרוצח, בחריפות רבה מציגה את גרסתו כלא אמינה, כשקרית. ופתאום צץ זיק של תקווה. תקווה שאולי בכל זאת ייעשה צדק במשפט הזה.
אבל זהו. קוטעים אותה באמצע החקירה הנגדית בשל אילוצי בית המשפט. להיום זה נגמר. נקטע באמצע עד לדיון הבא. כמו שחקני קולנוע מיומנים, עורכי הדין צריכים ללמוד להמשיך את ההצגה מאותו מקום בה נגדעה.
ואני שוב מסתכלת לו בפנים-לרוצח. אחד מתוך ארבעה. אחד מהם הפך לעד מדינה, יש גם את הנהג שבא לאסוף אותם ולברוח. ואנחנו רושמים את התאריך הבא: 30 בספטמבר, יום שלישי. פעמיים כי טוב. אולי בכל זאת טוב ייצא מזה.
הלוואי...
