מי יודע מה זה חילול העץ?
אורה היא מורה בתיכון חיפאי. המקצוע שלה: תנ"ך ובין הנושאים שהיא מלמדת: חילול הפרי. היא
מסבירה לתלמידיה את המצווה הנידחת הזאת (ויקרא י"ט, כ"ג-כ"ה). וכאשר בעלה, איש עסקים,
קנה בית קטן בקריות, החליטה לקיים את המצווה גם בביתה הפרטי. הלכו וקנו ענפים לשתול בגינה וקבעו כי בשלוש השנים הראשונות אסור לאכול מהפירות הערלים. עד אז הפרי נופל על הקרקע ונשאר שם. בשנה הרביעית, אוספים את הפירות ומביאים לכהן בירושלים. "ובכך עשית חילול הפרי. הפכת אותו מקוֹדש לחול", היא הסבירה לי, ערל שכמותי.
המורה לתנ"ך הוסיפה: "כל תוכניות הלימודים משתנות חדשים לבקרים, אבל העניין הזה נשאר.
את חוק השמיטה של קרקעות ביטלו למרות שאת המצווה הזאת מקיימים ('מוכרים' את הקרקע לגוי). מאידך-גיסא, השאירו בתוכנית הלימודים את השמיטה של כספים, דבר שאף פעם לא קיימו".
כל עץ שהגיע לארבע שנים, קטפו את הפירות ועלו לירושלים וערכו טקס ליד הכותל. "הרגשתי שאני מתחברת ישר לתנ"ך".
העץ הראשון בגינה, היה לימון. "קנינו ענף דק ועלוב והוא גדל לעץ שנתן פרי נהדר. שכנים וחברים, כולם שמו עליו עין וביקשו את הלימונים הנהדרים, ו"אני צרחתי עליהם שלא יגעו. אז אמרו לי: 'נגנוב לך בלילה'...
"בבוא המועד, הוצאתי את הילדים מהגן ונסענו לירושלים. ליד הכותל קראתי את המצווה, סחטתי פרי ושתינו מיץ חמוץ. אמרתי, שיש כל כך הרבה משוגעים בכותל, אז יש עוד משפחה שהשתגעה. מאז, לכל עץ שנטעתי, עשיתי 'תוכנית חומש'. רק בשנה החמישית אוכלים".
שנה אחת, קיימו בבית הספר שלה פרויקט לגמלאים, שילמדו יחד עם תלמידי התיכון. סבא ונכד.
הגיעו אנשים, שלא הייתה להם הזדמנות ללמוד תנ"ך. למשל, רופאה בפנסיה. כאשר אורה לימדה את הכיתה המעורבת על חילול הפרי, אמרה לפתע הרופאה: "כשאני באתי לארץ, לפני הרבה שנים, אמרו לנו שאסור לגעת בפירות בשלוש שנים ראשונות, כי העץ עדיין צעיר והוא נותן את כל כוחותיו לפרי. אם קוטפים פירות, העץ נותן עוד פרי ונחלש. פשוט, צריך להניח לפירות הראשונים, כדי שהעץ יתחזק ובשנה הרביעית כבר אפשר לקטוף".
"שתינו הופתענו. אני הבאתי את הצד הדתי והיא את הצד החקלאי", אמרה אורה.
לפני חודשים ספורים, אחרי שהמשפחה התרחבה, עברו לבית אחר וסיפור הגינה חזר. הלכה אורה לשוטט בין משתלות וחיפשה עצים בני שלוש, שנותנים פרי. "תגידו את האמת, כי זה הולך לירושלים", אמרה ובכל משתלה הביטו בה בתמיהה ולא ידעו במה מדובר. אורה הייתה לחוצה, כי השנה שנת שמיטה והיא - שאיננה דתיה - ביקשה להספיק לטעת לפני ראש השנה.
חיפשה חיפשה ומצאה משתלה, שבה גנן שמדבר עברית מעולה במבטא שורשי. לא עם חי"ת ועי"ן, אבל שפתו ברורה. "אני מדברת איתו על השמיטה והוא משיב בהלכות שמיטה, חבל על הזמן. ידע הכל. ואז אמרתי לו שחשוב לי, שהעצים יהיו בני שלוש בגלל מצוות חילול הפרי. להפתעתי הוא ידע את זה".
משהו במבטא שלו נשמע שהוא ירושלמי אסלי או שהוא ערבי. שאלתי מה שמו, והוא אמר: פאיד.
כשמכרנו את הבית הקודם, לאדם דתי הוא לא ידע על מה אני מדברת. עורך הדין שלנו, שהכין את חוזה המכירה, גם הוא לא ידע. פאהד, דווקא כן.
אומץ או טפשות
הופתעתי לראות במוסף גלריה של הארץ את הקריקטורה היומית מתוך
דה מרקר. צריך העזה לפרסם קריקטורה כזאת בעיתון, שמנויים רבים עוזבים אותו (כולל אני).
