אלון גילון שנפטר לבית-עולמו, בשבוע החולף והוא בן 72 שנה, היה גם שופט, אבל ראש וראשונה הוא היה אדם. הייתה בו נחמדות טבעית כזו, שלא יכול היית שלא לחבבו. הוא היה פקיד ציבור מהדור הישן - הדור שהבין שתפקידו הינו לעזור לנזקקים לשירותיו ולא לנצל מעמדו הציבורי, לצרכי שררה גרידא ולצרכי עצמו - בעיקר, לצרכי עצמו בלבד.
הוא היה חבר שלי. לא חבר מהסוג שיצאנו לבילויים משותפים, אבל כל אימת שנקלעתי לבית המשפט העליון - אם בתחילה, במשכנו הישן, במגרש הרוסים ואם לאחר מכן, בבניין החדש, בקריית-הממשלה - תמיד קידם הוא אותי במאור פנים ובחיוך גדול ונצחי. וכמובן - כמובן הייתה עימו, כחלק בלתי נפרד הימנו, הסיגריה הנצחית (אותם ימים לא הקפידו, כלל וכלל, בענייני עישון בציבור).
אלון גילון ושמריהו כהן ז"ל - שהחליף אותו בתפקיד מזכיר בית המשפט העליון - כמו-גם עו"ד דני בן-טובים, מנהל מדור בלתי מיוצגים, יבדל לחיים טובים וארוכים, שייכם לזן הנדיר, הנכחד והנעלם של פקידי ציבור שכל ישותם, עזרה חסרת גבולות לנזקקים לשירותיהם. הנימוס וקבלת הפנים הנעימה לכל, הייתה חלק בלתי נפרד מהם. עתה נותר עמנו רק דני יבדל"א, שנימוסיו מזכירים לי אירופה בימי תפארתה.
עם השנים הצטרד קולו של אלון, בשל העישון התכוף שעישן ואשר שיווה לו קול סקסי משהו. לימים שמעתי שחלה במחלת הסרטן, אבל החיוך - חיוך הנער שהיה לו, לא סר מפניו ולו גם לרגע. דומה היה, כי עוד רגע יפרוץ גבר-נער זה, כסופה, אל חוץ ויבעט בכדור או יקלע לסל, כמתחייב ונובע מגזרתו התמירה והאתלטית. לימים מונה לתפקיד בהנהלת בתי המשפט. למעט תכתובות שוטפות, בענייני משפט, שחתם עליהם, במסגרת תפקידו, לא היינו בקשר ואף לא ראיתיו עוד, משלא היה מצוי עוד בבניין בית המשפט העליון.
בתולדות חייו של אלון גילון, שנסקרו עם פרסום הידיעה על פטירתו נכתב, שהיה בנו של קולין גילון, פרקליט המדינה השלישי ושסבו היה גד פרומקין, השופט היהודי היחיד בבית המשפט העליון, בתקופת המנדט.
גד פרומקין לא מונה לשופט בית המשפט העליון, עם הקמת מדינת-ישראל. דברי הספד אלה הינם הזדמנות נדירה לעשיית צדק עם זכרו של גד פרומקין, שהעלילו עליו שלא מונה כשופט בית המשפט העליון, לאחר הקמת מדינת-ישראל, בשל שוחד שקיבל, לכאורה, כשופט.
ובכן לא שוחד ולא בן בנו של שוחד, אלא עלילה סתם. ד"ר נתן ברון, חוקר תולדות המשפט בארץ-ישראל מביא במאמרו המצוין:
"הכבוד האבוד של השופט העליון - פרשת אי-מינויו של השופט גד פרומקין לבית המשפט העליון בישראל", שפורסם בגיליון "קתדרה" של מוסד יד בן צבי, הסבר, לפיו שר המשפטים הראשון, פליקס רוזנבליט (לימים, פנחס רוזן), רצה במינויו של שותפו לשעבר במשרד עורכי הדין, ישראל זמורה, לנשיא בית המשפט העליון ופעל לסילוקו של גד פרומקין, שהיה אבן מכשול למינוי צפוי זה.
פרומקין עצמו סבר, כי בהיותו קרוב לגיל פרישה, מוטב שיפרוש לגמלאות, תוך שלא ידע שגיל פרישת השופטים נקבע לגיל של 70 שנה וכי מנוהלת מערכה לסילוקו מכס השיפוט בחשאי. רוזנבליט שלח מכתב לשרי ממשלת ישראל ובו ציטט 15 מלים, ממכתב זה, בזו הלשון:
"בעל ותק גדול, מרננים אחריו מבחינת היושר והשפעות אחרות. לא רצוי להעבירו לשרות המדינה היהודית".
על סמך שמועות ורכילות בלתי מבוססת זו, נמנע מינויו של בכיר השופטים היהודיים מתקופת המנדט לשופט בית המשפט העליון במדינת-ישראל.
יהיו מלים אלה לא רק מצבת זיכרון לאלון גילון, אלא תיקון רצח האופי ותיקון העוול ההיסטורי, כמו-גם תיקון העוול הפרטי והפרטני, שנעשה לסבו, גד פרומקין ולזכרו, בזיכרון הציבורי המונצח, ברשעות וללא כל בסיס עובדתי מוצק שהוא.