דומה שפרשת נח משקפת את המציאות שבה אנחנו חיים עדיין, יותר מכל פרשיות התורה. כמו נח, גם אנחנו רק מבקשים מנוחה וגם אנחנו מנסים לזכות בה בלי לטרוח. שעל כן במשך חודשים רבים אנחנו מבליגים על ניסיונות לרצוח יהודים וגם על רציחות בפועל, שמנסים לטעון כי מדובר בהתאבדות או בתאונה.
אנחנו מבקשים שקט ולכן בזמן אמת אנחנו מבליגים על ניסיונות המוניים וגלויים לרצוח יהודים בתקווה שההבלגה שלנו תניע את הפורעים להפסיק את הפרעות. פעם אחר פעם ההבלגה מתגלה כעידוד פעיל למחבלים ופעם אחר פעם אנחנו נופלים באותו בור, מבלייגים עד שהמצב נעשה קשה מנשוא. עד שהשבוע נרצחה תינוקת שבקושי מלאו לה שלושה חודשים, הי"ד. אבל מי אחראי לרצח הזה? ברור שהאשם הוא ברוצח, אבל אין מנוס מהמסקנה המבעיתה, שהאחריות לרצח מוטלת על מי שתפקידו היה למנוע מראש את הרצח.
מקור המנוחה
בשבוע שעבר קראנו את פרשת בראשית המספרת בקודים על בריאת העולם בשישה ימים ועל היום השביעי שבו הבורא יתברך שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אשר עשה בששת ימי הבריאה. השביתה הזאת עניינה מנוחה כמובן, וזה כתוב בפירוש בעשרת הדברות (שמות טו). בשבת זו אנחנו קוראים את פרשת נח, שקיבל את השם הזה כשנולד מתוך הבעת תקווה או נבואה כי זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'. יְנַחֲמֵנוּ זה הרי לשון נחמה, צריך היה לקרוא לו מנחם, מדוע קראו לו נח? אלא שהכוונה היא לנחת רוח, לרגיעה מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ. מסתבר שהשאיפה לרגיעה, למנוחת הנפש, מלווה את האדם מאז ומקדם, אבל המציאות היא שלא מצליחים להגיע לרגיעה, למנוחת נפש אמיתית. מעניין לבדוק מדוע זה קורה, מדוע לא מצליחים להגיע למנוחה.
כיצד זוכים למנוחה?
בפרשת השבוע שלנו כתוב (בראשית ח): [כב] עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ. לכאורה מדובר בהוראה שסותרת את רעיון המנוחה, כי זֶרַע וְקָצִיר... לֹא יִשְׁבֹּתוּ, אבל זה נכון ביחס לבני נח, שעל כן (סנהדרין נח/ב) "גוי ששבת חייב מיתה". (ואין הכוונה שמוציאים אותו להורג חלילה, אלא שבשמירת השבת הוא מנתק עצמו ממקור חיותו, ממילא הוא נחשב כמת.) כי השבת שייכת ליהודים בלבד, ככתוב (שמות לא) [טז] וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת... בני ישראל ולא בני נח. בשבת אנחנו אמורים לחוות מנוחת נפש אמיתית והמנוחה הזאת משפיעה על כל ימי השבוע הבא שגם בהם נהיה רגועים. ואכן, ב"ה, רבים מאתנו זוכים לכך. ומהי הדרך לזכות במנוחה וברגיעה השבתית? אומרת התורה שהדרך לכך היא שהמודעות השבתית תלווה אותנו במשך כל ימי השבוע שלפניה.
מודעות שבתית
ושיא המודעות השבתית אמור להגיע, בערב שבת. שעל כן (עבודה זרה ג/א) "מי שטרח בערב שבת - אוכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת - מהיכן יאכל בשבת?" מכאן רואים ברור שכדי לזכות למנוחה חייבים לטרוח. כי האכילה השבתית שמוזכרת כאן מתייחסת לא רק לחלות, לצ'ולנט ולגפילטפיש, היא מתייחסת גם ואפילו בעיקר לרוחניות השבתית, לקדושה שלה. שהרי את המשפט הזה עתיד הקב"ה לומר לאומות העולם שיבואו אליו בטענה מדוע רק ישראל זוכים להתעלות הנפלאה שתהיה לנו בגאולה האמיתית והשלמה, גם הם רוצים. הוא משיב להם שזה בזכות שיהודים שמרו תורה ומצוות גם תוך ניסיונת קשים ועד כדי מסירות נפש בפועל על קידוש שמו יתברך. ישראל טרחו ולכן יזכו, אבל אתם שלא טרחתם בשמירת תורה ומצוות - מהיכן תזכו? והרי מדובר בעת שבה כולם כבר יראו שהרוחניות היא העיקר והגשמיות רק טפלה אליה.
מי שלא טורח, מתערער
כאמור, כדי לזכות למנוחה אמיתית צריכים לטרוח. בלי טרחה אין מנוחה, 'שב ואל תעשה' זה מתכון בטוח להידרדרות. וכבר נח טעה בזה; אומנם הוא טרח לבדו בבניית התיבה במשך מאה ועשרים שנה וזכה להינצל מהמבול, אבל מיד אחר כך הוא מבקש לעצמו מנוחה בדרך שלילית (פרק ט): [כ] וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם. זה הדבר הראשון שהעסיק אותו למראה העולם המטוהר במי המבול.
והתוצאה קשה מאוד אבל צפויה: [כא] וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. מכאן החלה הידרדרות קשה בתוך משפחתו שהייתה המשפחה היחידה בעולם: [כב] וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ. האחים האלה הם צדיקים ופועלים בצניעות לכסות את הביזיון, אבל המעשה הרע כבר נעשה: [כד] וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. [כה] וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו.
מדינת ישראל בפרשת נח
מהכתוב נראה שנח לא היסס כלל בטרם הגיב בחריפות קיצונית למעשהו הנבזי של בנו הקטן. הוא לא ביקש הסברים, לא שאל מדוע ככה עשית, פשוט קבע לו ולצאצאיו מעמד נחות. לנצח. ואם שואלים מהיכן ירש הבן הזה את הנבזות שלו, אין ברירה אלא להסיק שמשהו מזה היה באבא. הרי לנח הצדיק היו שלושה בנים, שם חם ויפת. שם ירש את הצדקות של נח, יפת ירש את החכמה בענייני העולם הזה ולחם נשארה הבהמיות. התורה הרי מכנה את נח "איש האדמה" וכמו שאומר הכלי יקר (לפרק ח' פסוק כ): "שהאדמה הייתה סיבה אל חטא האדם, כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות".
אומנם הוא מסביר שזה היה נכון רק עד המבול שטיהר את הארץ, אחרי המבול זה רק יצר הרע שמושך את האדם למקומות שליליים, אבל עניינו של יצר הרע הוא להנמיך את האדם עד אל האדמה.
מעידה חד-פעמית מול אופי שפל
והדרך של יצר הרע להנמיך את האדם (או את העם) היא להניאו מפעולה, לשכנע אותו ש'שב ואל תעשה' עדיף על 'קום ועשה'. והרי ברור שהכישלון של נח בכך שברח מהמציאות אל היין, הוא שחשף את שפלותו המוסרית של חם. אז מה, חם לא אשם? ודאי שאשם.
התגובה הקיצונית של נח מלמדת כי הבין שהמעשה הנבזי של בנו הקטן מעיד על טבע של מוסריות ירודה, לא על מעידה חד-פעמית. נח הצדיק עצמו, שלט בנטיותיו השליליות, הן לא שלטו בו. ולכן כאשר כבר נכשל במשהו, היה זה בעת שכרות, כשהתודעה מעורפלת והגבולות בין טוב לרע מיטשטשים. לעומת זאת אצל בנו הקטן, לא רק שהמעשה הנבזי נעשה במודעות מלאה, הוא עוד רץ לספר לחבר'ה, וזה מלמד על אופיו יותר מהמעשה עצמו. לכן הגיב נח בכזאת חריפות. ואין שום רמז של גינוי לתגובתו החריפה.
אנחנו מעודדים אותם
אמרנו כבר שפרשת נח משקפת את סיפור החיים שלנו כאן במדינת ישראל יותר מכל פרשה אחרת בתורה. מכל הפרשיות אנחנו אמורים ללמוד כיצד לנהוג ודיברנו על כך לא פעם במסגרת זו.
השיקוף של חיינו בפרשת השבוע קיים בכל חלק ממנה; הרי אנחנו הדור שאחרי המבול, השואה הנוראה, ומולנו ניצבים כשטן לנו מי שנחשבים (בטעות קטלנית) בני דודים שלנו. שוב ושוב הם מגלים לעין כל את שפלותם המוסרית במאמציהם לרצוח אותנו ואנחנו מגיבים באזהרות חסרות אמינות בדבר העונש הצפוי למי שהצליח לפגוע פגיעה קשה ביהודי, כי על פגיעות קלות - שלא לדבר על ניסיונות הפיגוע - אנחנו מבליגים וכן באמירות חסרות משמעות בדבר ריבונותנו בארץ וירושלים המאוחדת(!!!) היא בירתנו הנצחית. והאמירות האלה, דוקא הן, מעניקות רוח גבית לטרוריסטים כמו שנהוג לומר אצלנו.
ונעשה לנו שם
ואם ננסה להבין מדוע אנחנו נוהגים בדיוק הפוך מכפי שאמורים לנהוג, גם על זה יש תשובה בפרשת השבוע שלנו. לקראת סוף הפרשה מסופר על רעיון שעלה בראשם של צאצאי נח (פרק יא): [ד] וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. היוזמה הזאת לא מצאה חן בעיני הבורא יתברך והוא החליט מיידית על תגובה הולמת: [ח] וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. מדה כנגד מדה, הם אמרו "פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" והעונש שלהם היה וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. רבים התחבטו בשאלה מה היה חטאם של אנשים אלו, מה רע בלבנות עיר וכו'.
הבאנו בעבר תשובות שונות לשאלה זו, אבל מה שנוגע לענייננו כעת הוא המניע הגלוי שלהם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם. זה מה שהיה חשוב להם, מה שיכתבו עליהם בספרי ההיסטוריה.
שם בעשיה ושם במחדל
היו אצלנו כאלה שהתאמצו לעשות לעצמם שם בעשיית מעשה; ראש וראשון להם היה ראש ממשלה שעקר יהודים מבתיהם על לא דבר. היו עוד כמה וחלקם אפילו הועילו למדינת ישראל. היה ראש ממשלה שלא ניסה לעשות לעצמו שם אבל הצליח לעשות דוקא בכך שהתעקש לא לעשות.
אבל לאחרונה, יותר ויותר משתרשת תופעה שלא הכרנו קודם, מתאמצים לעשות לעצמם שם במעשה כאשר מדובר ביהודים, תג מחיר כמשל, אבל מצד שני, כדי לעשות לעצמם שם טוב (בעיני הגויים והתשקורת) הם מקפידים שלא לעשות שום דבר נגד מחבלים הפורעים ביהודים. דומני שהניסיון הזה מבוטא הכי טוב בדבריו של הסר לביטחון פנים שהכריז או שמא הבטיח להגביר את תחושת הביטחון; ומה עם הביטחון עצמו? אלא שכדי שיהיה לך שם - מי צריך ביטחון, די בתחושת ביטחון. מזל שבסוף הפרשה יש לנו את אברהם אבינו, קרן אור של תקווה.
