באחרונה היינו עדים להתנהלות מוזרה ומכוערת של מנהיגי מדינות ידידות(?) ביחסי ההדברות הבסיסיים שלהם. הגדילה לעשות בעניין זה ארה"ב, המעצמה העולמית. בוויכוח המתמיד המתנהל בין ישראל לארה"ב על פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, יש יותר מאי-הסכמה אחת, והיו מקרים שבהם התבטאו שרים וח"כים בישראל בביקורתיות כפי ארה"ב, או כלפי נציגים של ארה"ב כג'ון קרי, על דרכי התנהלות שגבלו בהתערבות אמריקנית בוטה בעניינים הפנימיים של ישראל, או בנסיונות להכתיב לה מהלכים מנוגדים לאינטרסים לאומיים בסיסיים. אף שניתן לבקר מקרי התערבות כאלה ביתר עדינות משנעשה הדבר, לא היה בהם עלבון אישי מובהק, ובוודאי לא ניסיון מכוון לבזות מנהיג לאומי או אישיות בכירה אמריקנית. בדרך כלל, כאשר נעשו מעשים אלה הסיבה הייתה נעוצה בהתנהלות או התבטאות אמריקנית "בלתי-מחמיאה", בלשון המעטה. לכן, הסיבה להתפרצות האמריקנית האחרונה, ושפל הרמה אליה ירדו הדברים, מטרידים מאוד ומעידים על משהו בסיסי רקוב בממשל זה ביחסו למדינת ישראל.
בהתבטאויות האחרונות הגדיל הממשל לעשות ובמכוון כאשר השתמש בפקידים "עולמי-שם", ובפקידים שהפכו עויינים לישראל או היו כאלה מלכתחילה, ל"הדלפה" מכוונת של
ביקורות אישיות ארסיות ומעליבות בעיקר נגד ראש ממשלת ישראל. אם היה מי שסבר בממשל שכך הם מחלישים את נתניהו, הוא טועה גם בכך.
ארה"ב, שמתימרת להציג תרבות לאומית ובינלאומית מן המעלה הראשונה, מתדרדרת לא רק ביכולת הפעולה וההבנה שלה את המזרח התיכון וצרכיו, היא כושלת הרבה יותר באופן שבו היא מוצאת לנכון לתת ביטוי לתיסכולים כאלה ואחרים של פקידיה או נציגיה, כאשר היא מגלה שישראל אינה נוהגת בסוגיות ביטחון לאומי עקרוניות או כבדות משקל במיוחד, כיֶס-מן טיפוסי. ביחסיו כלפי ישראל, סיגל לעצמו ממשל אובמה, מסיבה כזו או אחרת, גישה של אי-כיבוד הריבונות של מדינה ידידותית לארה"ב ואי-כיבוד מנהיגותה. עם כל הכבוד לארה"ב, אין סיבה שישראל תקבל זאת אפילו ממנה. כך, כאשר גרמניה הגיבה בחריפות על האזנות הסתר של הבית הלבן וסוכנות הביון האמריקנית לטלפונים של הקנצלר מרקל, לא שמענו התבטאויות אישיות נגדה או נגד מישהו אחר בגרמניה על כך. כאשר ארה"ב מבוקרת חריפות על מדיניותה מול אירן ע"י סעודיה ומדינות אחרות, גם אז איננו שומעים עלבונות אישיים גסים מפי נציגי ממשל או שליחי ממשל כלפי שליטיהן. האם ייתכן שחוגים בממשל ארה"ב מתחילים להיות נגועים באנטישמיות מופגנת?!
אנטישמיות מופגנת בממשל האמריקני אינה יכולה להתקיים ללא הסכמה שבשתיקה, לפחות מצד הנשיא. האם מדובר כאן בעוד טעות או "החלקה" בממשל שאלה סימני היכר שכיחים שלו, או...? מחלוקת היא דבר לגיטימי, ואינה חזון נפרץ בין כל שתי מדינות בנושאים כאלה ואחרים. אבל מדוע צריך הענק האמריקני להתבזות מול הננס הישראלי? איזה אינטרס עצמי הוא משרת בכך? ומה הוא תורם בכך לקידום ענייני המזרח התיכון?!
יונתן יבין, במאמרו "מודה ועוזב צ'יקן-שיט"
1 מציג דיסרטציה שלמה סביב סוגיה זו, ומנסה "להבין" את האירועים. לדידי כל הפרשה היא "שיט" אחד גדול שאין הרבה מה להבין בה. זאת התנהלות אינפנטילית-נקמנית-קטנונית של מנהיגת העולם החופשי בבת-הברית האמיתית היחידה שלה במזרח התיכון. נראה שיש מנהיגים שאינם מכירים בעובדה שלא רק הם מנהיגים לאומיים ולא רק להם יש "צאן מרעית" שיש להתחשב בו ולהתייחס אליו, במיוחד במשטר דמוקרטי. ולא חסרים עיתונאים שלוקים באותה הבנה, או שבמתכוון עושים מכל פליטת-פה אמריקנית "צימעס". אני בוחר להתעלם מתגובות סרק מן הסוג: "כן, אבל הם אמריקנים ואנחנו "רק" ישראלים...הלם מותר כי הם נותנים לנו 3 ביליון דולר כל שנה וגו' "; באמת? אתם מתכוונים לכך ברצינות? אולי נתחיל לדבר אל ארה"ב כשאנו עומדים על ארבע?!
אבל, אם כוונת הדברים היא שיש לחזור לדרך המלך, כלומר לכבס כביסה מלוכלכת בחדרי חדרים מתוך הבנה בסיסית שיש מחלוקות, היו מחלוקות ותהיינה מחלוקות - אני "בעד", ולו רק בכדי למנוע פליטת-פה שגויה.
התנאי היחיד הוא שהכל נוהגים אותו מנהג, כי אין דרך אחרת.
ארה"ב יודעת שממשלת ישראל בראשותו של נתניהו, הממשלה הנבחרת של ישראל הדמוקרטית, אינה מקבלת את עמדתה בעניין ירושלים ומעולם לא קבלה אותה. כך גם לגבי ההתישבות באיו"ש, במיוחד בגושים הגדולים. והיא יודעת שישראל אינה רואה בקוי הפסקת האש של 1949 (קוי 67') גבולות ביטחון. לכן, אם היא רוצה לקדם עסקה אזורית או דו-צדדית שתצמצם מבחינת השקפתה נזקים, עליה לפעול בשני אופנים ושניהם ידועים לה היטב: א. לפעול מול ממשלת ישראל בשקט בסדרת מהלכים רציפה ועניינית, ולא בתגובה לדבריהם של אירגוני שמאל פרובוקטיביים או להתלהמות ערבית - כך זה בוודאי לא ילך. ב. להסביר באותה חומרה ובאותה תקיפות לאבו-מאזן, שהפך למחרחר הריבים הגדול באזור, שאם יעשה פרובוקציות ויבצע צעדים חד-צדדיים, ארה"ב תמנע מפעולה מרסנת כלפי ישראל ובמקרים קיצוניים אף תגבה אותה. כך אמורה לנהוג מדינה ידידותית שמתימרת להיות מתווכת הוגנת ואמינה.
אם יבין אבו-מאזן שניהול המלחמה השוטף שלו נגד ישראל מתקבל במערב בהבנה ואפילו בברכה ובתמיכה, לא יהיה מו"מ ולא תחדל הבנייה באיו"ש. זהו מרשם ברור לכשלון. אם תתנהל ארה"ב כמי שסבורה שאת הבעיה הישראלית-ערבית אפשר לפתור אך ורק ע"י לחץ על ישראל,
ישראל תהיה חייבת להוכיח את ההפך, ומכאן קונפליקטים חוזרים ונשנים הם מציאות בלתי-נמנעת.
ההגיון האמריקני כיום, הוא בעיקר שימוש בכוח שאינו ממית. הגיון זה כשהוא מופעל בחוסר מחשבה וחוסר רגישות בסכסוך הישראלי-ערבי, מעורר שוב ושוב פליאה. אם הכוונה היא לנסות ולשכך את הכעסים הערביים על מדיניות ארה"ב מול אירן, ע"י תשלום במטבע ישראלי - זו סתם נבזות נטו. ארה"ב מכירה היטב את עמדותיה של ישראל, יודעת על תזוזת דעת הקהל הישראלית ימינה ועל חוסר אמון גובר של הישראלים ברצונו של אבו-מאזן בשלום.
במקום לבלום את יוזמותיו החד-צדדיות ולהותיר בפניו ובפני העולם הערבי התומך בו רק דרך אחת, דרך המו"מ, היא חוזרת ועוטפת אותו בצמר-גפן, ובכך מרחיקה אותו ואותנו מכל סיכוי ראלי להתקדם. במסלול התנהלות זה, בסופו של דבר אבו-מאזן יפול מבלי שיתרחש ניסיון ממשי להגיע לפשרה ראלית. הוא יפול מפני שיש מי ששואף לכך באופן קבוע ועשוי פעם גם להצליח, הוא יפול מפני שברגע מסוים לישראל ייטב בלעדיו מאשר עימו, הוא יפול בזכותה של אימא "טבע" או מפני שיאבד שליטה על אנשיו שלו, שאצלם הוא בונה ציפיות שלעולם לא יוכל להגשים. יש סיבות רבות שמאיימות על שרידותו, וסיבות מעטות להגן עליו. מול ההצהרות האמריקניות הפומביות, מדיניות ארה"ב בנושא הסכסוך מתמיהה בעליל.
החיים יותר חזקים מכולם והזמן פשוט חולף. הזמן איננו פועל לטובת אף אחד, ובעצם פועל לרעת כולם. הוא מייצר לכולם הזדמנויות להתפרע והם מנצלים אותן בשקיקה. אילו רצו הערבים במו"מ ללא תכתיבים מוקדמים, הם יכולים להגיע לכך בכל רגע; הם יודעים את הדבר וגם האמריקנים והאירופים יודעים. אבל אם יש מי שרוצה בכניעה ישראלית - הוא לא ישיג זאת.
מי שמשחק בגפרורים עשוי יום בהיר אחד להדליק אותם בטעות או בהסח-הדעת ליד חבית דלק, בלון גז או שקית אבק-שריפה; ואל תגידו שלא הוזהרתם.