למה לא אירוע ממלכתי?

בטקס בקיבוץ שדות-ים, שבו הייתה חברה, צוינה בשבעה בנובמבר שנת השבעים להוצאתה להורג של חנה סנש, הצנחנית, שחזרה לארץ מולדתה, כדי לעזור בהצלת יהודים. חנה סנש הצליחה להפוך – בניגוד לרוב חבריה לשליחות הצנחנים, שנותרו עלומים – לסמל לאומי. ייתכן, שזה נובע ממחברת שיריה, שהתגלתה בארונה בקיבוץ לאחר שנודע על מותה, בגיל 23, ופורסמה כשנתיים אחרי רציחתה. שיריה, "קול קרא והלכתי", "הליכה לקיסריה", "אשרי הגפרור" ועוד, הותירו חותם בל-יימחה – כמו יומנה של אנה פרנק, הנערה ההולנדית, שנרצחה בשואה. גם אם זה היה ביום שישי בצהריים, לא ברור לי מדוע חוץ מאל"ם אליעזר טולידנו, מח"ט הצנחנים, שנשא דברים חשובים על מורשתה לצנחנים, וחבורת חיילות, לא נכחו בטקס חיילים כלל. ומהדהדת שאלתו של איתן, אחיינה, למה אירוע כל כך חשוב נותר עניין של הקיבוץ ושל משפחת סנש בלבד, ולא הפך לאירוע לאומי.

ספר חדש

האירוע בשדות-ים שימש הזדמנות להשקת ספר חדש – "את לבדך תביני: מכתבי חנה סנש" (בהוצאת המשפחה, העמותה להנצחת חנה סנש והוצאת הקיבוץ המאוחד) בעריכת ד"ר אנה סַלַאי (עורכי-משנה: ד"ר גדעון טיקוצקי ואיתן סנש, אחיינה של חנה). כותר הספר לקוח מהפתק האחרון של חנה אל אמה:

• "אין לי מלים, רק זאת אוכל להגיד לך:
  מיליוני תודות.
  סלחי לי אם אפשר.
  את לבדך תביני מדוע אין צורך במלים.
  באהבה אין קץ.
  בתך".

את הפתק מצאה קתרינה בבגדיה של חנה, שנמסרו לה אחרי הוצאתה להורג. רוב המכתבים נכתבו בהונגרית, מיעוטם בעברית, ולצדם תורגמו מכתבים, שכּתבה באנגלית, בגרמנית ובצרפתית. באחד המכתבים מופיע שיר, שכתבה חנה סנש בהונגרית, ותורגם רק כעת לעברית בידי המשוררת אגי משעול. לצד המכתבים צירפה חנה סנש לא פעם צילומים, שצילמה, כדרישות שלום. בספר נכללו כשבעים צילומים, שנבחרו מאוסף המשפחה. צילומיה מאפשרים להתוודע מחדש אל הנערה ואל האישה הצעירה שהייתה למיתוס. חנה סנש עלתה לארץ כשהייתה בת שמונה-עשרה, בשנת 1939, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. על עלייתה ארצה כתבה: "איני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. אני מרגישה עכשיו שיהודייה אנוכי בכל מאודי... אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ-ישראל ולהשתתף בבניינה... היום יום הולדתי, בת שמונה-עשרה אני. רעיון אחד מעסיק אותי בלי לחדול – ארץ-ישראל. מקום אחד יש בעולם שלשם איננו נפלטים, אף לא מהגרים, אלא באים הביתה – ארץ-ישראל". היא למדה בבית-הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל בנהלל, ולמרות אישיותה האינדיבידואליסטית, החליטה להצטרף לקיבוץ. על עלייתה לבדה ארצה שילמה מחיר אישי כבד – פרידה מקתרינה, אמהּ, שנותרה בהונגריה, ומגֶ'רג' (גיורא), אחיה היחיד, שנסע ללמוד בצרפת. האמצעי היחיד שעמד לרשותה לשמור על קשר איתם ועם מכרים נוספים, שלא בחרו כמוה בייעוד החלוצי, היו מכתבים. היא שיתפה דרכם את בני משפחתה ואת מכריה ברשמיה הראשונים מהארץ, במאמציה להיקלט כאן ולהכשיר את עצמה כחקלאית, בחיי היום-יום שלה ואף בחיי הרוח והרגש שלה. אחד הדברים המעניינים ביותר באישיותה הינה העובדה, שהנערה הצעירה כתבה מגיל צעיר בהונגרית. בגיל שש התייתמה מאביה, בֶּלָה, שהיה היה סופר ידוע בהונגריה. חנה הלכה בדרכו, וכתבה שירים ויומן. עם עלייתה ארצה למדה עברית, ועברה לכתוב בשפתה החדשה. כשהתדפקה המלחמה על שערי צרפת ביקשה חנה סנש למלט משם את אחִיה. ההתכתבות הפכה אז בהולה והתמקדה בניסיונה (שצלח לבסוף) להעלותו לארץ, בדרך-לא-דרך, ובמקביל לשמור על קשר המכתבים הרעוע עם אמה. המכתבים החותמים את הספר הם אותות החיים האחרונים, ששלחה ערב יציאתה לשליחוּת, שממנה לא שבה. לצד המכתבים שָזְרָה אנה סלאי, עורכת הספר, עשרות מובאות ממכתבי התשובה שקיבלה חנה סנש, מיומנה ומעדויות נוספות, ההופכות את המונולוג המרתק שבמכתביה לדיאלוג עשיר, ושופכות אור על חייה ועל עולמה של יהדות הונגריה בשנים הללו. סלאי, שערכה מהדורה של המכתבים, שראתה אור בהונגריה בשנת 1991 (ומאז עלתה ארצה), הוסיפה גם מאות הערות וביאורים למכתבים. בשנת 1943 התנדבה חנה סנש לצבא הבריטי, כדי לצנוח על אדמת אירופה, והתאמנה במצרים. במרס 1944 צנחו סנש וחבריה בקרואטיה, ליד הגבול ההונגרי, כדי להצטרף לקבוצת פרטיזנים. ביוני 1944 חצתה את הגבול להונגריה, ונתפסה. נשלחה לכלא בבודפשט, עיר הולדתה, ונחקרה שם בעינויים. הועמדה לדין על ריגול ועל בגידה במולדת, והוצאה להורג עוד בטרם הסתיים משפטה. חנה סנש הייתה בת 23 בהירצחה. בבגדיה נמצא שיר, שכתבה על גורלה:

• "אחד – שניים – שלושה... שמונה האורך
  שני צעדים הוא רוחב הצלע –
  החיים מרפרפים בסימן שאלה.
  אחד – שניים – שלושה... אולי עוד שבוע
  או סוף הירח ימצאני פה עדיין.
  אך ממעל לראשי – האין.
  כעת בחודש יולי בת כ"ג אהי
  במשחק נועז עלֵי מספר עמדתי
  הקובייה כִרכרה, הפסדתי".