מחזהו של גוגול, שתיאטרון היידישפיל עושה אותו בגדול, היה להצלחה בכמעט מאתיים שנותיו. עצם הרקע לסיטואציות של העוני והדלות שדוחפים את האנשים הקטנים שבמימסד ליטול שוחד ולהפוך בכך לפושעים - איפיין גם את הדלות והעליבות בהן חיו היהודים במקביל כמו אצל גוגול. גם כאן, צצות כמה מילים ברוסית, שמעניקות עסיסיות נוספת לקומדיה הצינית-משהו, המדגדגת וכל כך מזכירה את מה שקורה במחוזותינו חדשים לבקרים. כך, מתוך העוני והמצוקה, נולדו הקומדיות והקומיקאים הטובים ביותר שמזינים מאז ולאורך כל המאה ה20 וה-21 את בימות, סרטי וסדרות הטלוויזיה בתרבות המערבית. ובתרבות היידית, עלו ופרחו מנדלי מו"ס, שלום עליכם וכל היתר, שהם שכוננו את תרבות הצחוק וההנאה ממנו, נוכח הצרות והמצוקות שהקיפו את היהודים שם, אך גם כאן ועכשיו. כלום הפוגרומים שפרעו בנו הגויים האכזרים שם באירופה אינם דומים להשתלחות של הערבים סביבנו ובתוכינו כאן, במדינתנו החופשית והעצמאית? הרביזור, המפקח בהצגת היידישפיל הוא כוכב התיאטרון היידי בעולם ובארה"ב מייק בורשטיין. כבן להורים שהיו כוכבי התיאטרון היידי במאה שעברה - פסח בורשטיין וליליאן לוקס, שלא הורשו ע"י בן-גוריון להעלות בישראל הצגות ביידיש, נאלצו להופיע ברחבי העולם, כשמייק הקטן עלה לבימה יחד עימם. כך שמסורת הידישפיל טבועה בדמו. לעיירה קטנה ונידחת מגיע מכתב המזהיר את ראש העיר שהנה עומד להגיע חוקר מטעם המדינה כדי לערוך ביקורת על כל מערכות העירייה. פחד ורעדה תוקף את ראש העיר (יעקב בודו, הכוכב מספר אחד שאין שני לו ביידישפיל), ומתחילה מערכת הסוואה לכל העוולות, הגניבות והשוחד שהעירייה מלאה בהן. כל מנהלי המחלקות מוזמנים, והטיפוסים אותם מעמיד צדי צרפתי הבימאי, עסיסיים כמו עוגת קיגל יהודית דשנה. רוב השחקנים בהצגה הם להקת הצעירים של היידישפיל, בוגרי בית צבי, ניסן נתיב והאוניברסיטה שעברו הסבה ליידיש וסטאז' של כמה שנים טובות. כך הם מרנינים בקולותיהם וביכולת משחקם ומלבבים את הצופים בחוויה מענגת ביותר. כך הם יהונתן רוזן כמנהל מחלקת החינוך, שמפליא גם במימיקה שלו, חן בר המקסימה בקולה האופראי וביכולות הקומיות שלה מזכירה את ציפי שביט הצעירה; דורי אנגל שתוספת הארכת אפו המזדקר מדגישה את הקומיות שלו כמנהל הדואר הנוהג לקרוא כל מכתב שמגיע למאן דהוא בעיירה- מלבב במשחקו; אירמה סטפנוב היפה והחמודה כמשרתת מעניקה חוויה בסולו שלה, צמד השחקנים אמיתי קדר ויובל רפופורט משכיבים מצחוק כצמד-חמד כמו רוזנקרנץ וגילדשנשטרן הבלתי נפרדים, מה גם שצדי צרפתי איפיין אותם בתנועות בסגנון צ'רלי צ'פלין. ניב שפיר ועופר גולן מרשימים מאוד כשני שוטרים-אימתניים המבצעים פשעים בעצמם ללא נקיפות מצפון; ורונית אשרי שנכנסה לתפקיד בגלל תאונה מצערת בעטייה מאושפזה בבית החולים מוניקה ורדימון הכה אהובה - מרשימה הן במשחקה כאשת ראש העיר החמומה, בשירתה ובקולה. אנדרי קשקר כמפקח על מוסדות הצדקה (נותנים לחתול לשמור על השמנת...) משחק נפלא את הצולע בגופו ובמעשיו; וישראל טרייסמן שהוא הוותיק בין כולם, גם אם עדיין אינו קשיש, מתנועע נפלא בקטעי הריקוד והשאר בהן בולטת יכולת הכוריאוגרפיה של עומר זמרי המחונן, גם הוא בוגר בית צבי לשעבר. על בימה מעוצבת להפליא בידי גדול מעצבי התפאורה בישראל - סשה לישיאנסקי, עם שפע תלבושות שעיצבה דלית ענבר, נשמע התרגום של המחזה שתרגם מרוסית ליידיש גדול השחקנים יוסף בולוף המנוח ואת השירים מעברית ליידיש שתרגמו וולול טשרנין ומייק בורשטיין, ובתוספת השירים והמוזיקה הנודעת של דובי זלצר לשירי חיים חפר - והכי חשוב - התאורה הנפלאה שלא מותירה אף שחקן בצל, שעיצב מישה צ'רניאבסקי הבינלאומי שלנו, גם הוא מס' 1 בתחומו - כל אלה משדרגים את תיאטרון היידישפיל שלקח אותה בגדול. ואין תמה: ניהולו התוסס והמגוון את התיאטרון של ששי קשת, שהוא עצמו היה כוכב היידישפיל בהצגת "כל נדרי" שהרעיד אז את הלב בשירתו האופראית, יוצק בו דם חדש, כמובן עם הלהקה המתחדשת והצעירה. וכך, גם בורה כמוני ביידיש (בביתנו אסור היה לדבר בשפות זרות, על-פי דרישת אחי הגדול) למדה יידיש רק מעצם הצפיה בהצגות היידישפיל, תוך קריאת התרגום הרץ יחד עם האזנה לשפה הכה מזכירה לנו את המסורת והבית, ואמש, למרות שישבתי קרוב מאוד מבלי כמעט יכולת לקרוא את התרגום - העונג היה מושלם. כי אין שפה יותר הולמת לבדיחות ולצחוק כמו היידיש. אלא שכאן נוסף לנו ערך מוסף: המחזה שהפך לקלאסיקה, בביצוע מרהיב, שמעניק לקהל גם צחוק בשפע, אך גם מעמיד מראה כדי שנראה איך אנו נראים כיום, עם כל הפרשות, המשפטים והלכלוך הנחשפים. בכך אנו יוצאים מההצגה עם חומר למחשבה, ושהשעתיים וחצי חולפות ביעף, ממש ללא פתיחת אייפונים שמתרחשת בדרך כלל ברוב ההצגות בישראל.