בת 87 שנים הלכה בשבוע שעבר לעולמה הדסה אביגדורי אבידוב, אגדה ישראלית, סמל לארץ ישראל הישנה והטובה, זיכרון ההולך ושוקע בתהום הנשייה של השכחה יחד עם הנטישה של הערכים החלוציים, של חיי הקהילה של אז, של "להיות ביחד", בימים בהם ידע הישוב לחלוק את צוק העתים של המאבק לחרות, עם חדוות היצירה, שבה הארץ הייתה ערך חלוצי ולא שטח הפקר נדל"ני למשפחות הון ומתווכים חסרי מצפון חברתי. הדסה הייתה בתם של יונה והד"ר שניאור זלמן אביגדורי, מבכירי הרופאים העבריים בארץ ישראל של שנות העשרים של המאה הקודמת, רופא גדוד העבודה של העלייה השלישית, ומחלוצי הלוחמים בארצנו הדוויה, בשחפת ובמלריה ובמחלות נגיפיות. מהוריה ומאחיותיה רכשה את הערכים שליוו אותה בכל אורחות חייה, בעקרונות של הנתינה לכלל, של המצוינות האישית והמנהיגותיות, שגילתה במערכות הגנת העם והמולדת, בעבודתה המדעית ובתחום הכתיבה ההיסטורית והתיעודית. הדסה למדה במיטב בתי הספר העבריים של אז, בגימנסיה סוקולוב, בבית החינוך לילדי עובדים ובבית הספר לבנות "למל", מוסדות שהקנו אז, לא רק תעודות והישגים, אלא ערכים, חינוך ציוני ודרך ארץ. עם סיום לימודי התיכון בבית הכרם, הצטרפה בשנת 1943 לתנועת "הצופים" ולארגון ה"הגנה, ובשנת 1944 התגייסה לפלמ"ח עם חבריה בהכשרת גרעין ג' של תנועת הצופים, שנשלחה לדגניה א', ושנה אחר כך, הוצבה בכיתת הבנות של פלוגה ג' בגדוד השלישי של הפלמ"ח, בפיקודו של אורי יפה. בסוף שנת 1946, כאשר השתחררה מהגדוד והועברה ל"רזרבה" בירושלים, החלה במקביל ללמוד בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים. בראשית דצמבר 1947, כשהחלה המלחמה על הדרכים לירושלים, ומצור חונק הוטל עליה, חזרה והתגייסה לשרות פעיל ב"גדוד ירושלים" של הפלמ"ח, שהפך לימים לגדוד השישי של חטיבת הראל. הדסה נמנתה עם אנשי ה"פורמנים" - מלווי השיירות שיצאו מירושלים לתל אביב, ומירושלים לגוש עציון, כדי להביא לעיר הנצורה ולגוש עציון הלוחם על חייו, אספקה, נשק, תחמושת וציוד רפואי. למי שאיננו מכיר, "פור" בידיש משמעו למהר, לתת גז ולנסוע, ובשער הגיא או בדרכי יהודה לבית לחם וגוש עציון, נדרשו הפורמנים לדהור תחת אש כבדה, בקבוקי תבערה, ומחסומים בהם המתינו הפורעים כדי לשחוט את היהודים מובילי השיירה, שנסעו במשוריינים ומשאיות חשופות. הדסה נטלה חלק פעיל בכיבוש משלטי שער הגיא כחובשת, ובמבצעים המכריעים של הראל ערב הכרזת המדינה ולאחריה: במבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים, ובמבצעים המדממים של ההשתלטות על האזורים השולטים על סביבותיה של ירושלים: מבצעי יבוסי ומכבי בראשית המלחמה, מבצע ההר כחלק ממבצע חורב להשלמת גרוש הצבא המצרי הפולש מדרום ירושלים ובית ג'וברין, וכן, במבצע חורב בסיומה של המלחמה בחזית הנגב וסיני. הדסה שרתה כחובשת במאחזים של הראל בהרי יהודה, במנזר דיר רפאת ובמנזר בית ג'מאל, וטפלה בפצועי המלחמה בבתי חולים צבאיים ואזרחיים. בין עשרות הקרבות והפעולות בהן נטלה חלק במלחמת השחרור בלט הקרב של שיירת נבי דניאל, שהתחולל בעת חזרתה של שיירה גדולה ה מגוש עציון בדרכה לירושלים ב-27 למרץ 1948. הכנופיות הערביות ואספסוף של פלאחים שהוזעקו לכביש, חסמו אותו באבנים כבדות, כתרו את טור המשאיות ומשורייני השיירה, תוך שהם יורים אש כבדה מכל עבריה. מפקד השיירה, היה צבי זמיר ומישאל שחם, מארגן השיירה. מאות כפריים חמושים מנחאלין, בית פג'אר, חלחול, ארטאס, בית ג'אלא ובית לחם, ירדו מן ההרים אל הכביש במטרה ללכוד את השיירה, בהם רבים מאנשי המיליציה של עבד אל קאדר אל חוסייני, בפיקודו של איברהים אבו דאיית. השיירה יצאה בדרכה לירושלים אחר עיכובים מיותרים בשל ניסיון להעלות למשאיות מספר פרות ופרדים, כך שהפורעים הספיקו בזמן הזה להניח מספר רב של מחסומים מאולתרים מסלעים על הכביש שבלמו את התנוטעה כליל פרשת הקרב על תוצאותיו הטראגיות בו נהרגו 14 לוחמים, הייתה תוצאה של כישלון פיקודי ומנהיגותי של שני מובילי השיירה: צבי זמיר ומישאל שחם. כאשר הגיעו למחסום גדול, אותו לא הצליח לפרוץ המשוריין פורץ המחסומים בפיקוד זרובבל הורביץ מתל יוסף, הסתלקו שני המפקדים וחזרו ברכביהם לגוש, כשהם מותירים את השיירה הגדולה לגורלה. שלושה אנשים הצליחו בער שיניהם, למנוע טבח מוחלט של אנשי השיירה: אריה טפר עמית, מ"מ שנטל את הפיקוד הנטוש, וארגן הגנה היקפית סביב ובתוך בניין שבסמוך לקבר נבי דניאל ליד בית לחם. השני הוא זרובבל, שלחם בגבורה עילאית עם אנשי המשוריין שלו, הצליח לחלץ חלק מהכוח הלכוד, והורה לו לסגת חזרה לגוש. את לוחמיו הפצועים במשוריין לא נטש, ועמם כמעשה שמשון בפלישתים, פוצץ את המשוריין כאשר התקרבו אליהם המרצחים. שלישית הייתה החובשת הדסה אביגדורי, שתיארה בספרה, "בדרך שהלכנו", כיצד נמלטו חבריה לכוח אל משאיות הפינוי הבריטיות כשהם מפקירים את הפצועים בבניין לגורלם. בעוד הם קוראים לנהגים לנסוע ולהציל את חייהם, יצאה הדסה לבדה, ונשאה את הפצועים בכוחותיה הדלים אל כלי הרכב, ולא חדלה עד שהאחרון בהם הועלה לרכבי הפינוי הבריטיים. זאת ועוד, היא נשאה, מוסתר על גופה, חלקי נשק שהבריחה, תוך סיכון נוסף של חייה. בפלמ"ח לא עטרו את אריה טפר והדסה, וגם צה"ל שכח את מעשיהם בקרב, רק זרובבל היה לגיבור ישראל לאחר מותו. לאחר ארבע שנות שרותה בפלמ"ח ובצה"ל השתחררה הדסה הנערה צנועת ההליכות, והמשיכה את לימודיה לתואר שני, בהתמחות בענף הירקות, בפקולטה לחקלאות ברחובות וסיימה בשנת 1952. שנים רבות עבדה כאגרונומית במחקרים מרכזיים במחלקה לירקות במשרד החקלאות, והייתה אחראית על ניסויי השדה כמהנדסת חקלאית. מסכת שרותה הצבאי המפואר לא תמה במלחמת העצמאות, והיא נטלה חלק במבצע סיני, שם השתתפה כחובשת קרבית בקרבות אבו-עגילה ואל-עריש. לאחר המלחמה יצאה הדסה לסיור לימודי במערב אירופה כדי ללמוד שיטות חקלאיות מתקדמות לגידולי ירקות. בעקבות הסיור והממצאים שנלמדו בו, היא הייתה ממובילי הפיתוח של החממות הגבוהות הראשונות בארץ, בהן נעשה שימוש ביריעות מפלסטיק ובזכוכית, בהן התאפשרו גידולי ירקות שונים, שתרמו להצלחת ענף גידולי תות השדה בחממות נמוכות. הדסה המשיכה להשתלם בלימודיה בתחום החקלאות ובשנת 1980 קבלה תואר דוקטור באגרונומיה. במשך כחמש שנים הייתה אחראית לביצוע ניסויים בגידול ירקות בערבה, ביוטבתה ובעין גדי, ולאחר מכן ליוותה את המשקים בהדרכה, בתצפיות ובניסויים. בשנת 1960 עברה למנהל המחקר החקלאי במכון וולקני, וניהלה את חוות הניסיונות בנגב "גילת" במשך שבע שנים. במחקריה עסקה בין השאר בלימוד השיטות הנבטיות והביזנטיות העתיקות להשקיה ולשימור הקרקע בנגב. בין השנים 1967 ועד 1992 עבדה במכון "גילת", כחוקרת המחלקה לירקות של מכון וולקני, ובהמשך למחקריה עסקה בחיפוש דרכים לניצול היתרונות האקלימיים של דרום הר חברון, לגידול מבכיר של תות שדה. לאחר ארבעים שנה פרשה לגימלאות והצליחה לארגן ולסדר את אלבום ה"פורמנים" ואת אלבומי הגדוד השישי. יומנה כמלוות שיירות יצא לאור בהוצאת משרד הביטחון תחת השם "בדרך שהלכנו, וספר זה זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית בשנת 1989. ספר היסטורי נוסף שהוציאה לאור, יחד עם עובד מיכאלי, "עלילות גדוד העבודה", מנציח את יוסף טרומפלדור ואת עלילות גדוד העבודה בארץ ישראל של שנות העשרים. הדסה נישאה לדב אבידוב, מחלוצי חיל-האוויר במלחמת העצמאות, ושרת כטכנאי רדיו בטייסת הפטישים של מטוסי B17 במלחמת העצמאות ומבצע קדש. לדב והדסה שני בנים, עופר ואייל, וחמישה נכדים. דב הלך לעולמו לפני כשנתיים והדסה הובאה אחריו למנוחות בבית העלמין בעומר, מוקפת קהל אוהביה, בני משפחה, חברים לנשק, מוקיריה מעבודתה במחקר החקלאי, שכניה בעומר וראש המועצה המקומית פיני בדש. זקני עומר לא זוכרים הלוויה שכזו, הספדים כואבים ונרגשים נישאו לזכרה מקרוביה ואוהביה, בניה ונכדיה שנפרדו מדמותה האוהבת, רבת החיוניות והאלמותית, סמלם של יפי הבלורית והתואר, מדור תש"ח שהולך ונפרד מאתנו, אך לא יישכח. יהי זכרה ברוך.