בימים האחרונים הייתי עסוק בכל מיני דברים מעבר ללוח הזמנים הרגיל שלי, עיסוקים שעיקרם תענוג או ענין. כיון שלא פעם ולא פעמיים שכחתי - במכוון כך נראה - את הטלפון שלי, אין לי תמונות למעט אלו שנחרטו בזכרוני.
הנכם מוזמנים להצטרף אלי למספר ארועים, ללא מאמץ הנסיעה, לחיצות הידים, שיחות הסרק על דא ועל הא, האוכל והשתיה. נקפץ כחרגול מכאן לשם ומשם לכאן, ואולי יחרט גם בזכרונכם דבר זה או אחר.
הכל התחיל באירוע פרידה שערך חבר מועצת העיר לוס אנג'לס פול קורץ לזאב ירוזלבסקי ברוטנדה של בנין עירית לוס אנג'לס בדאון טאון. הוזמנו ל-8:30 בבוקר לארוחת בוקר קלה ואחריה התכנסה מועצת העיר להעניק לזאב תעודה ענקית, ממוסגרת, ובה "קורות זאב:" קורות חייו ותרומותיו הרבות ללוס אנג'לס העיר והאזור.
בשעה היעודה התייצבתי, אך למעט שני שוטרים והבחור שהביא את האוכל מקנטורס דלי בפרפקס, איש לא היה שם. הוא עמד והמתין שמישהו יחתום לו על ההזמנה. כך למדתי שעלות ארוחת הבוקר, לפני המפות המגוהצות, העציצונים שהונחו על כל שולחן והתעודה הממסוגרת היא 800 דולר. לפחות היה מיץ תפוזים טרי.
כשהצוות הגיע והתחילו להגיע המוזמנים, האחראית התנצלה ואמרה בפה מלא, ללא כל היסוס וללא כל בושה: "מצטערת שהמקום לא מוכן עדין, פשוט אחרו להביא את האוכל."
אלמלא הייתי שם, הייתי כמובן מאמין, אך האוכל ואיתו השליח שחיכה לחתימה היה שם למעלה מחצי שעה לפני שהיא בכלל טרחה להגיע.
ביורוקרטיה ופוליטיקה, את שניהם צריך לקצר, במלוא הכוח והתנופה.
היה זה תחילתו של יום שישי, וסופו היה הפוך לחלוטין.
יום שישי עבור משפחתי הוא תמיד יום מיוחד במינו, יום שבו מסיימים לעבוד מוקדם מהרגיל, נחים, מתלבשים יפה ומתכנסים להדלקת נרות ולארוחה משפחתית חגיגית, "קבלת שבת". אך כמשפחה חילונית, אנחנו לא מדייקים בדיוק על הדקה של כניסת השבת.
אלא שבערב שבת זה היינו אורחים בבית הכנסת "ישראל הצעירה של צפון בורלי הילס". זהו בית כנסת אורטודוקסי, בסביבה בה ישנו ריכוז של בתי כנסת - חב"ד, ספרדי ואשכנזי - הכל באותו רחוב וחצי רחוב.
הגענו לפגוש ולשמוע את החזן הראשי של צה"ל ואיתו שמונה חיילים ומנצח - ביחד מנין במספר. זו לא הפעם הראשונה שזכינו לכך באותו מקום בדיוק, וכל פעם אנחנו מתרגשים מחדש. כשהסתיימה התפילה, פינו את כל שורות הכסאות מהרחבה המרכזית של בית הכנסת והפכו אותה לאולם חגיגי לכמאתים איש.
ישבנו בשולחן ליד החיילים ואיתם מפקדם, סגן אלוף, החזן הראשי. הנה אימא נגשת עם בנה שעוד לא חגג בר מצווה. החזן, גבר מרשים עם חיוך תמידי שמקמט את צידי עיניו לבת צחוק חמה, פשט את מעילו, עם הדרגות, והלביש את הנער. המעיל הגיע ממש עד רגליו. הוסיף הוא את הכומתה על ראשו של הילד, והילד היה המאושר באדם. הוא הלך מצד אחד של האולם לצידו האחר, ולא נראה עד שהמעיל נדרש לו לחזן.
בחוץ הורים וילדיהם הלכו מבית לבית מחופשים, מצפים לממתקים, שכן היה זה ערב האלווין, ואילו כאן זכינו כולנו לתזכורת שצה"ל זה אנחנו, שכולנו עם אחד, ושאלמלא הינו מוקפים אויבים שרוצים להשמידנו, כל הענין של צבא היה מיותר לחלוטין. אנשים שוחרי שלום אנחנו.
טוב שיש צה"ל, וכמה נהדר שאלו נציגיו. ימים ספורים לפני כן, הם הופיעו בסן דייגו באירוע התרמה לידידי צה"ל. אלף אנשים נכחו, בעלות של $500 לאדם.
גם באותו הערב, הציגו בפנינו שניים מהחיילים שאת סיפורם ניתן לראות בסרט החדש "מתחת לקסדה." הקרנת הבכורה בלוס אנג'לס הייתה יום לפני כן במוזאון הסובלנות של סימון וויזנטל בשדרות פיקו (בעלות של $250 לאדם), והסתבר שבנוסף לחיילים גם הגיעו ללוס אנג'לס אבא קלמן ואשתו.
"אבא" גדל בלוס אנג'לס, ואף שיחק כדורגל אמריקני ב-UCLA. בשלב כלשהו הוא עשה הרבה מאוד כסף (מספר מאות מיליונים), והוא ואשתו גרים בבית בן שלוש או ארבע קומות בעיר העתיקה ברובע היהודי. ביתם משקיף ישירות על הכותל.
מדי יום שישי, אבא ואשתו פותחים את ביתם לעשרות רבות של חיילים לארוחת שבת. להרבה חיילים מבתים חילוניים זוהי הפגישה הראשונה עם הדת. להרבה זהו גם ביקור ראשון בירושלים הבירה. מסתבר שאבא עזר רבות לסרט, וכך הקלמנים מופיעים ברשימת המפיקים.
חשוב לו ביותר שחיילים בצה"ל יזכו לשני דברים: תוך כדי שרות שיחשפו להכרת תודה - שמישהו יאמר "אנחנו אסירי תודה על העובדה שאתם משרתים, ועוד תווכחו בעצמכם, ביום מן הימים, כמה התקופה הזו חשובה גם לכם". הדבר השני הוא הכוונה מקצועית ועזרה לקראת היציאה לאזרחות.
אני מקבל את חשיבות שני הדברים גם יחד, אך האם אין אלו דברים שאגף כוח אדם במטכ"ל צריך לעשות? ואולי חשיפה לדת צריכה להעשות במסודר, מתוך המסגרת הצבאית ולא על-ידי יוזמות פרטיות? חסר שהתקשורת הישראלית תתלבש על כך, ויתחילו לחקור מה קורה, ברשות ובידיעת מי ולמה.
אבא ממשיך ועושה. לטענתו, זו מחויבות הקהילה היהודית בתפוצות לעזור (ואכן אנשים טובים בבית הכנסת כבר נרתמו למשימה והתחייבו לעזור בצורה מסיבית), אך אני מאמין שמחויבות הקהילה כאן היא להתחזק מבפנים (גם בגוף וגם בנפש) ולהלחם כאן בהתפרצות האנטישמיות והשנאה לישראל.
יוזמות כמו זו של הקלמנים הן נהדרות וראויות לציון, וטוב שזכו שלא חסרים להם מזומנים בחשבון הבנק שלהם, דבר המאפשר להם להוציא יוזמה ברוכה כזו לפועל בלי לבוא לבקש נדבות או לצפות להשתתפות הגולה. אכן כל הכבוד לפועלם - הם פועלים להתחזקות מבפנים.
ראו עד כמה עמוס היה אותו יום שישי.
את מוצ"ש ויום ראשון ביליתי בפסטיבל הסרטים הישראלי ה-28. ראיתי שני סרטים פנטסטיים (תפוחים מן המדבר ופנתר לבן) ושנים איומים (האם זה אתה? ורשימות קצמן) ושני פרקים מסדרה שהוקרנו במהופך (שטיסל).
הייתי באולם של כמאתים מקומות ופחות מעשרים היו מלאים, והיו הקרנות אחרות שהשתרך תור ארוך כאורך הגלות למלא את אותו אולם.
דבר אחד ברור לי - יש לנו חוב למאיר פניגשטיין ששנה אחר שנה מארגן את הפסטיבל, כמעין מתנה לכולנו. השנה הייתה קשה מכולן, שכן הוא עבר ניתוח מסוכן, והיה רוב הזמן בארץ, ואף על-פי כן - הפסטיבל התקיים (לאורי דינור היה חלק בכך, ומעתה היא תוכל להקל על מאיר ולקחת יותר ויותר מהמעמסות על עצמה).
חבל היה לי שהפדרציה לא התייצבה במלוא כוחה מאחורי מאיר. לא בעזרה כספית כי אם בהקרנות נוספות ובהבאת הקהילה היהודית לראות את הסרטים במרוכז ולשיחה מודרכת אחר כך.
גם הקונסוליה הייתה יכולה לנצל את הפסטיבל לקדם שיג ושיח ציבורי בקרב הקהילה היהודית ומעבר - הרבה מעבר - על נושאים חשובים כמו "דת ומדינה" ואיך ישראל מתמודדת עם כך.
איזו עיר נפלאה זו לוס אנג'לס. פסטיבל הסרטים הישראלי והערבי מתרחשים בה בו זמנית. בשניהם סרטים שהוסרטו בישראל בתמיכה כספית של משלם המיסים הישראלי. הרבה סרטים משמשים כתעמולה נגדנו. ניחא בפסטיבל שלנו (כי אנחנו עוד מסוגלים להתמודד עם זה בצורה חלקית), אך בפסטיבל הסרטים הערבי שכולנו מדירים ממנו רגלינו ואין מי שיקום ויסנגר עלינו?
שישי, שבת, ראשון, שני.
ביום שלישי התקיימו הבחירות, ולמרות שאילן קר לא זכה במקום בקונגרס מטעם האזור ה-33, הוא כן קיבל 42% מהקולות. כמעט חמישים ושבעה אלף אנשים הצביעו עבורו. בהתחשב שאני הייתי אחד מאותם חמישים ושבעה אלף קולות, אני יודע עד כמה מרשים זה לצרף אחד לאחד לאחד עד שמגיעים לחמישים ושבעה אלפים!
בצהריים אילן ואשתו זכו למסיבת פרידה במועדון גולף בוואלי. כשהם הגיעו כולם עמדו על רגליהם ומחאו כפיים, אך זה היה ברור למקומיים, שמתמודד שמקדיש שלוש שעות ביום הבחירות לארוחת צהריים שאינה מניבה ולו קול אחד, לא יהיה הנציג הבא בקונגרס.
הייתה זו גם חגיגת הלידה מחדש של ארגון הנקסוס הישראלי-נוצרי. הארגון שהקים שמעון ארם ז"לֹ שחרת על דגלו בנית גשרים בין יהודים לבין נוצרים על בסיס המכנה המשותף שלנו - ספר הספרים הנצחי - היה תמיד ארגון יהודי שבראשו עמד ישראלי והושיט ידו לקהילה הנוצרית. לא כך מעכשיו.
בלידה מחדש הארגון "צוות" לארגון "כנפי נשרים" בראשו עומד ההגמון רוברט סטרנס מניו-יורק.
דברים רבים השתנו ולא יהיו כפי שהיו. מטרות הארגון לדוגמה אינן כפי שהיו בימיו של שמעון. אז הכל היה חדש, נסיוני, בלי אף אחד מקביל שעשה דברים דומים. איש לא תמך, ורבים אף התנגדו והציבו קשיים ומכשולים.
היום הארגון צופה קדימה, לאוקטובר-נובמבר 2015, לארוחת ערב לתפארת שתארגן הנדיבה דינה לידס במלון בורלי הילטון, ארוחה בה יגויסו כמה מיליוני דולרים לארגון.
ארוחת פרידה וקבלת פנים של ילוד מחדש. מסתבר שזו הייתה לידה קשה עד מאד, כיון שנשתכח העבר כולו, למעט שמעון ז"ל ויד ימינו פטרישיה ג'והנסון.
הנה עץ לתפארת, ושורשים לו אין. צמח יש מאין, בן רגע, מאז ששמעון הלך לעולמו.
אך לא כך הוא. הרבה שנים עמלו הרבה אנשים על הנקסוס. שמעון פלס דרך והרבה הולכים עכשיו בדרכו. על אחד מהם, על הארגון שהוא עומד בראשו (והתארגנות ישראלית לעזור לו שעליה ניצח אדם מילשטיין) ועל כל שהם הספיקו כבר לעשות השנה - בכתבה באה.
אני מרגיש כמו מישהו שסיים זה עתה מרתון, והוא מרוצה אם כי חסר נשימה. וזה היה רק קצת, על קצה המזלג ממש, טעימה ממה שמתרחש בלוס אנג'לס, היא קריית מלאכי מערב.
