הטיעונים בדבר פרובוקציות בהר-הבית כגורם לטרור הערבי בימים אלו הוא מופרך לחלוטין, ומעורר תמיהה כאשר הוא נשמע מפי אישים רציניים כמו שר הביטחון יעלון. אין זה נכון, מבחינה עובדתית, כי יש שינוי בסטטוס קוו על הר-הבית. אומנם החודשים האחרונים ראו זרם חזק יותר של מבקרים יהודיים, והשינוי הוא לא במהות אלא בכמות, וגם זה מעורר זעם אצל הערבים.
הזעם וגילויי האיבה הם יסוד אימננטי בתולדות היחסים בין ערביי הארץ הזאת לבין היהודים החיים בה כבר משחר יסוד הבית הלאומי היהודי מסוף המאה ה-19. העולם המוסלמי דוחה כל ריבונות לאומית שאינה מוסלמית על המרחב המזרח תיכוני בכלל ועל ארץ ישראל בפרט. הניסיון של דאעש להקים חליפות אסלמית היא אומנם ביטוי למגמה קיצונית באסלם אלא שזהו ביטוי הנובע מתוך הנחות יסוד תיאולוגיות/פוליטיות כלל-אסלמיות הרווחות משחר האסלם. הזעם הדאעשי מופנה נגד עצם המציאות של מדינות הלאום הערביות במזרח התיכון ולו רק בשל היותן פרי הסדרים קולוניאליים בין מעצמות אירופיות שהרכיבו בשרירות מין בשאינו מינו, כלומר יצרו באופן מלאכותי מדינות לאום באזור בו צריכה להיות כליפות אסלמית בלבד.
אשר על כן כל התייחסות לטרור הערבי העכשווי חייבת לצאת מתוך ראייה היסטורית כוללת. ההיסטוריוגרפיה הציונית מתארת שלושה גלים של טרור ערבי נגד היהודים בתקופת המנדט הבריטי: מאורעות תר"פ-תרפ"א, מאורעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ו - תרצ"ט. כל שלושת גלי הטרור הללו קמו ועלו מתוך "פרובוקציות", אך לא של פעילי ימין "הזויים" אלא של העם היהודי כולו.
בשנת תר"פ החל המנדט הבריטי על ארץ ישראל מה שהיווה הזדמנות לקבוצות צעירים יהודים מאירופה לעלות לארץ ולייסד קיבוצים ומושבים. עצם העלייה הייתה "פרובוקציה" שגררה מעשי טרור נגד יהודים. בשנת תרפ"ט בתפילת ערב יום כיפור הרשו לעצמם היהודים להניח ספסלים ומחיצות בכותל המערבי ובכך יצרו "פרובוקציה" בהפרם את הסטטוס קוו שהיה אז ולפיו מותר ליהודים להתפלל ליד הכותל אך לא להציב ספסלים או מחיצות, מה שעלול להתפרש כביטוי של החלת ריבונות על המקום הקדוש. שנת תרצ"ו הייתה שיאה של עלייה המונית לארץ ישראל עקב התבססות הנאציזם בגרמניה והחרפה ניכרת של האנטישמיות בפולין. היישוב היהודי והמשק היהודי צמחו בשיעור "פרובוקטיבי" מה שעורר את הערבים לגל רציחות שעלה בהיקף ובחומרה על קודמיו.
הוויכוח המתקיים היום בציבוריות הישראלית בין אלה הגורסים שגל הטרור הנוכחי הוא תוצאה של פרובוקציית הר-הבית לבין מי שתופס זאת כביטוי עונתי למצב אימננטי מתמשך גם הוא אינו חדש אלא מלווה את תולדות ההיסטוריוגרפיה של המדינה שבדרך.
כבר בתקופת העלייה השנייה התחולל וויכוח בין אלה כגון הסופרים יצחק אפשטיין ור' בנימין (הפסאודונים של יהושע רדלר-פלדמן) אשר הציגו גישה אידיאליסטית לפיה קידום מעמדם הסוציו-אקונומי והתרבותי של ערביי ארץ ישראל תסלק את העוינות שלהם למפעל הציוני, לבין פעילי ציבור וסופרים כמו נחמה פוחצ'בסקי והסופר המפורסם י.ח. ברנר אשר הציגו גישה ריאליסטית.
בתגובה למאמר פובליציסטי אידיאליסטי מלא אופטימיות של ר' בנימין אשר אף קרא להקמת "היכל שלום" כתב ברנר: "הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים כזה הנהו מזיק. פשוט מזיק...כי ביחס אידיאלי כזה אל העולם, בחלומות - ילדות ויפי נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי עמוקים של האדם, יש לדעתי איזה אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי של כל מרירות המציאות...מה ר' בנימין, יש לדבר על "היכלי שלום"...בעוד שאנו...הרי היינו מאושרים, אילו הייתה לנו אפשרות לשפוך את דמנו ודם אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו הייתה לנו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי- צבא יהודים! מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים?...היחס האידיאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם...כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו אפוא להיות נכונים גם פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה". (מופיע בכתב העת רביבים ג-ד עמ' 165).
ברנר היה קרבן של שנאה זו. הוא נרצח על-ידי פורעים ערביים במאורעות תר"פ-תרפ"ט. ומאז ועד עתה, לפני שהיו קווים ירוקים ואחרי שהיו ונגוזו, חיים אנו במציאות שברנר היטיב להבינה. לא בגלל פרובוקציית העלייה להר-הבית. זוהי פרובוקציה מזערית גרידא, אלא בשל פרובוקציה גדולה מזו: קיומה של ריבונות יהודית בארץ ישראל.
