על איזה צד אנו בוחרים להסתכל?

בְּכִי הָהָר / שולה ברנע בּוֹכֶה הָהָר עַל צַלְעוֹ הַשּׁוֹמֵמָה, עַל אַדְמַת הַטְּרָשִׁים הַקִּפַּחַת וְעַל הַגֶּשֶׁם שֶׁעָצַר מֵרֶדֶת - בּוֹכֶה הָהָר עַל הָעֵצִים שֶׁלֹּא יְלַבְלְבוּ, עַל הֶעְדֵּר פַּלְגֵי מַיִם זַכִּים מְפַכִּים וְעַל הֵעָדֵר טַיָּלִים זִיוָנִיִּים- בּוֹכֶה הָהָר וְיוֹדֵעַ שֶׁמִּנֶּגֶד צַלְעוֹ שׁוֹפַעַת, נוֹשֵׂאת בַּגָּאוֹן אֶת רֹאשָׁהּ כְּנֶגֶד הָרוּחַ, וְלֹא תַּבִּיט לְעֵבֶר אֲחוֹתָהּ בַּצָּרָה. בעמ' 75 כששולה ביקשה ממני לפני כחודש וחצי להשתתף בערב לכבוד ספרה החדש קיבלתי את הספר ובחרתי את השיר "בכי ההר" מתוך הספר. סימנתי ועברתי הלאה. ביום ההשקה לקראת ההכנות לערב שוב פתחתי את הספר וקראתי בשיר שסימנתי לפני כחודש ימים מנסה לגעת בשיר בשנית. הרגשתי שהשיר שסומן על-ידי אף יפה יותר. החרדות שלי נעלמו הגעתי לתובנות על השיר הזה. כמו שכותבים שיר ומניחים אותו להסתגל לעולם כך בחרתי שיר והנחתי לתובנות שלי לחלחל. כותרת השיר "בוכה ההר" האנשה מטאפורית, ריאליזציה של המטאפורה. מזכיר את הטכניקה שהייתה נהוגה בימי הביניים בשיר "כתונת פסים" לבש הגן, של אבן עזרא. בניגוד לאווירה השמחה וההתחדשות בשירי הטבע כאן שיר טבע שמצביע על עצב, על צער על אובדן. הצירוף המטאפורי של בכי ההר מוסבר בהמשכו של השיר. באופן הדרגתי מבינים על מה הבכי, בבית הראשון הבכי הוא על האדמה הקשה לטיפוח. המשוררת בוחרת את המילה קפחת שמצורפת לאדמת הטרשים. ומהי המשמעות המילונית של המילה קפחת? או שהיא אדמה ענקית שאין אפשרות לאבד אותה וזו החמצה וגם שימוש בשרש של קפח מלשון קיפוח. הבית הראשון מספר על עקשנות הטבע. נמצא הבעת צער של הטבע על עצמו על העדר הגשמים על האדמה המצפה ואינה זוכה לקבל את מכסת המים. ציפייה שאינה מתממשת. ובבית השני מוסבר על מה הצער על העדר הצמחייה ועל העדר המים שלא הגיעו כתוצאה מהעדר הגשם. השממה הזאת על ההר מרחיקה את בני האדם, המראה השלילי אינו מזמין את מי שצריך לטייל על ההר. בשני הבתים הראשונים, אם כך מבינים שבכי ההר הוא בכי של בדידות, בכי ממצוקה אישית, בכי של נטישה. גם ההר הגדול והענק אינו יכול לקיים את עצמו ללא גשם, פריחה צריכה להתקיים כשמשקים, כשמגדלים עצים, כשיש פלגי מים ובהעדר כל אלה, הזנחה. כל אלה מטאפוריים כנראה למצב נפשי להיעדרה של תשומת לב. ובבית האחרון מתגלה שצערו של ההר ואבלו אינו רק בשל מצבו הנתון אלא גם מתוך קנאה אל הצד השני של ההר אל הצלע השופעת. מכאן שאותו ההר הוא כמו שני צדיו של האדם שיש שנים שחונות ויש שנים של פסגות ירוקות. אלה שני צדי המטבע ועליהם כתבה המשוררת, על האני שלנו שבו אנו מבקשים שיטפחו וישקו וישקיעו בנו כדי שנפרח ואז אלה התקופות שבהן האדמה אדמת טרשים. ובעת הזאת אפשר לקנא באלה שמצליחים לצאת מן השיממון הזה, ואוליי אומרת המשוררת שהכול תלוי בצד שבוחרים בחיים.