אחד הדברים החשובים המאפיינים עם הוא קיומה של תודעת-יחד חזקה, המאפשרת לו להשיג את מטרותיו החשובות. אצל עם בעל תודעת-יחד חזקה, המאבק למען הגשמת היעדים הגדולים דוחק הצידה את ההבדלים האישיים, המפלגתיים, הרעיוניים והקבוצתיים, וכל בני העם מתגייסים למעש הגדול, החשוב, המשותף לכולם. מנהיגים אמיתיים של עם חשים את רצון העם להתאחד למען המאבק, והם נאלצים להתגבר על מחלוקות ביניהם. אחרת, העם יחליף אותם בטובים מהם, שיודעים מהו היעד הגדול העומד בראש סולם העדיפות שלו. עם בעל תודעת-יחד חזקה יכול לנהל מדינה דמוקרטית שאינה חוששת מוויכוחים וחילופי שלטון, כי אלה אינם יכולים לדרדר את העם לאלימות ואינם מאיימים על קיומו.
לעומתו, עַם בעל תודעת-יחד חלשה ושברירית מתאפיין במחלוקות כרוניות הגולשות לאלימות רטורית ופיזית בין חלקי העם החשים מאוימים זה מזה, החושדים זה בזה וששיתוף הפעולה הקיים ביניהם הוא מצומצם מאוד. סמלי העם אינם חזקים דיים לחבר את חלקיו, והיעד של כל חלק שונה ונפרד מזה של האחר. עם כזה ימצא או ימציא אויב חיצוני כדי שהמלחמה נגדו תחבר את חלקיו למען "האינטרס העליון" - המלחמה. עם כזה מעלה את השאלה אם קיימת בכלל בקרב אנשיו תודעת-היחד שהיא הדבק המחבר אותם ויוצר מהפרטים עם המסוגל לקיים מדינת לאום.
מזה תקופה ארוכה דורש הרחוב הפלשתיני איחוד בין חמאס ואש"ף, שכן הכל מבינים שהפילוג מאפשר לישראל לומר שאין פרטנר לשלום, וכך משותקת היכולת הפלשתינית לפעול באופן אפקטיבי בתוך הרשות ובזירה האזורית והבינלאומית. לכן מדי פעם נחתמים הסכמים בין שתי התנועות, וכיום פועלת ברשות הפלשתינית ממשלה של טכנוקרטים, לא של פוליטיקאים, שזוכה לברכתן של שתי התנועות, בבחינת "לא לי לא לך יהיה". אלא שלמרות קיומה של ממשלה משותפת, בעזה שולט חמאס, הרודף עד צוואר את אנשי אש"ף ברצועה.
ביום שישי ה-7 בנובמבר התפוצצו מטעני חבלה בפתחי בתיהם ובמכוניותיהם של עשרה מראשי אש"ף ברצועת עזה, ופיצוץ נוסף הרס את הבימה שהכינו אנשי אש"ף לעצרת הזיכרון לערפאת, שב-11 בנובמבר ציינו הפלשתינים עשר שנים למותו. אנשי אש"ף מאשימים בכך את שלטון חמאס, בעיקר היות שהחבלות נעשו באופן מתוזמן ומאורגן, ואין כיום ברצועה כוח אחר המסוגל להוציא לפועל בו-בזמן 11 פיגועים. כתוצאה מהפיצוצים והאווירה העכורה בין הארגונים, בוטלה העצרת לזכר ערפאת בעזה. הסיבה הרשמית לביטול היא ש"חמאס לא התחייב לערוב לשלום המשתתפים בה", ובלשון אחרת: אנשי חמאס איימו לפגוע במשתתפים, כמו שפגעו בבימה. אם כן, אפילו ערפאת אינו מהווה סמל לאומי שסביב זכרו יכולות שתי התנועות להתאחד.
מדוע אין ארגוני שלום פלשתינים
היעד האמיתי של חמאס הוא הקמת מדינה איסלאמית שבה השריעה, ההלכה האיסלאמית המפלה את המוסלמים לטובה, תהיה חוק המדינה. ואילו לאש"ף יש יעד שונה בתכלית, והוא הקמת מדינה לאומית, שבה מוסלמים ונוצרים יהיו שווי מעמד ושווי זכויות. אין אפשרות לגשר ואין דרך לחבר בין שני יעדים מנוגדים אלה. לכן הפירוד בין חמאס ואש"ף והמאבק ביניהם, שהחל מייד עם ייסוד חמאס בדצמבר 1987, נמשך עד היום. הבעיה של אש"ף היא שחמאס החליט להצטרף למשחק הפוליטי וזכה בבחירות ינואר 2006 במרבית מושבי המועצה המחוקקת. אש"ף הפוחד מניצחון נוסף של חמאס בבחירות, חדל מלערוך בחירות. מאז ינואר 2006, לפני כמעט 9 שנים, לא היו בחירות לרשות המחוקקת, ומאז ינואר 2005 - עת נבחר מחמוד עבאס -לא היו בחירות לנשיאות. כשתודעת-היחד חלשה, עם פוחד מתהליכים דמוקרטיים ומחילופי שלטון.
הנרטיב הפלשתיני מדבר על עם פלשתיני בתוך ישראל, בעזה, ביהודה ושומרון, בירדן, וגם בסוריה ולבנון. אם קיים עם פלשתיני, היינו רואים תופעות של סולידריות בין חלקיו. האם הפלשתינים תושבי יהודה ושומרון יצאו להפגנות ולהתקוממות עממית כשצה"ל תקף את רצועת עזה במבצע "צוק איתן" לפני ארבעה חודשים? לא. האם הערבים אזרחי ישראל, המציגים את עצמם כפלשתינים, התמרדו נגד מדינת ישראל בגלל יחסה לתושביהם הערביים של עזה ויהודה ושומרון - אחיהם לעם? לא. האם ראינו המוני פלשתינים מישראל או מיהודה ושומרון נוהרים באלפיהם לסוריה כדי להציל את בני עמם מפעולות החיסול שנקט נגדם משטר אסד? בודדים. האם קלטו תושבי הערים הערביות ביהודה ושומרון את "אחיהם" הפלשתינים שברחו או גורשו מישראל במלחמת העצמאות בשנת 1948? לא ולא. הם החזיקו אותם במשך עשרות שנים במחנות פליטים, בלי מים זורמים, בלי ביוב, בלי חשמל, בלי תקשורת ובלי זכויות מינימליות. ככה מתייחסים ל"אחים" או "בני העם"?
מדוע רואים "הפלשתינים" המתגוררים ביהודה ושומרון את "הפלשתינים" המתגוררים בעזה כבני תרבות אחרת? מדוע בנות חברון אינן מתחתנות עם בנים משכם? מדוע "פלשתינים" אזרחי ישראל מתייחסים ל"פלשתינים" תושבי יו"ש העובדים אצלם כאל
עובדים זרים ומנצלים אותם ניצול מחפיר? מדוע אוסרת עיריית טירה - כפר "פלשתיני" על יד כפר סבא - על "הפלשתינים" של קלקיליה להשתמש בבריכת השחייה המקומית? כי הם "עם אחד"?
התשובה לכל השאלות האלה היא אחת: "הפלשתינים" הם לא יותר מקבוצה של שבטים, חמולות ומשפחות שמעולם לא התמזגו ולא יצרו עם אחד בעל תודעת-יחד. חלקם תושבי ארץ-ישראל מדורות רבים, אך חלקם "חדשים מקרוב באו": רק לשם המחשה: בשבועות האחרונים היו שני פיגועי דריסה. אחד בוצע על-ידי ערבי ששם משפחתו חיג'אזי, כלומר מסעודיה, והאחר שמו עכארי, מצפון לבנון. בדומה לכך יש בקרב "הפלשתינים" משפחות רבות ששמותיהן מעידים על כך שמוצאן אינו מ"פלשתין": אלמצרי, אלפיומי - ממצרים. אלחוראני, חלבי - מסוריה. טראבולסי, צידאווי (מהעיר צידון), צוראני (מהעיר צור) - מלבנון, זרקאווי, כרכי - מירדן. תושבי הכפר ג'יסר אלזרקא שמדרום לחיפה הם סודאנים, ומשפחת בושנאק מכפר מנדא באו מבוסניה. שמו של אחד מיועציו של אבו-מאזן הוא דמירי, מהכפר דמיר שבסוריה.
הפלגנות בקרב "הפלשתינים" אינה שונה מהמצב במרבית מדינות ערב, וזו הסיבה האמיתית, העמוקה, למשברים הנוראים העוברים על מדינות אלה בארבע השנים האחרונות. היריבויות בין הקבוצות מתורגמות לאלימות שגבתה עד כה את חייהם של מאות אלפי אנשים, נשים וילדים. סבבי האלימות שידעה רצועת עזה עד שחמאס השתלט עליה ביוני 2007 נבעו מפלגנות זו בדיוק: אש"ף בעזה היה קואליציה של משפחות, שעמדה מול קואליציה אחרת ששמה היה "חמאס". לכן אין מנוס מהמסקנה שהיכולת של "הפלשתינים" לקיים מדינה מסודרת ומאורגנת על בסיס של "עם" בעל תודעת-יחד מוצקה, היא בדיוק כמו זו של הסורים, העירקים, הלובים, הסודנים והתימנים.
הדבר היחיד המאחד במידה מסוימת את "הפלשתינים" הוא האיבה לישראל והעויינות למפעל הציוני. זוהי הסיבה העמוקה לאי-יכולתם להפסיק ולהסית נגד ישראל והיהודים ולכך שאינם מסוגלים לצייר את ישראל במפות של ספרי הלימוד שלהם. בלי השנאה לישראל וההסתה נגדה, אין להם שום דבק המחבר אותם. זוהי גם הסיבה שאין ארגוני שלום בקרב הפלשתינים, כי אם יהיה שלום עם ישראל מה יחבר אותם להיות עם אחד?
עכשיו הם פורצים לרחובות, דורסים, דוקרים, יורים, ופוגעים בגלל כמה סיבות, חלקן שטחיות וחלקן עמוקות: השטחיות הן רצח הנער אבו ח'דיר, והעמוקות הן סירובם לראות ביהודים עם במדינתו, והקנאה האוכלת אותם על כך שהיהודים הקימו עם מאוחד במידה רבה, מדינה דמוקרטית עם חילופי שלטון מוסכמים, כזו שמנצחת בכל המלחמות. הקנאה מולידה שנאה, והאירועים הם התוצאה של הכישלון המתמשך שלהם להקים "עם פלשתיני" בעל תודעת-יחד, עם סיכויים לנהל מדינה מסודרת ומאורגנת.
ברור לכל כי מדינה פלשתינית שתוקם על-ידי אש"ף תהפוך תוך זמן קצר למדינת חמאס, בדרך של בחירות כמו שקרה בינואר 2006 או בהשתלטות אלימה דוגמת זו שהתרחשה בעזה ביוני 2007. התסכול שלהם יוצא לרחובות בזעם על המציאות שלהם. הרשות הפלשתינית מנסה לתעל את הזעם נגד ישראל כדי לזכות באהדה בתחרות שלה מול חמאס, וחמאס מפנה את הזעם הציבורי נגד המפעל הציוני כדי לזכות בנקודות במאבק שלו נגד אש"ף.
לכן הפתרון היחיד שניתן ליישמו בשטח הוא זה המבוסס על הסוציולוגיה הערבית - פתרון 8 האמירויות הפלשתיניות: בעזה, בשכם, בג'נין, בטולכרם, בקלקיליה, ברמאללה, ביריחו ובחברון הערבית.
