התקינות הפוליטית, אותו צורך בלתי מוסבר להימלט מאמירת האמת משיקולים לא ענייניים, הוא אחת הרעות החולות של תרבות המערב. אין לה זכר בתנ"ך או במקורות. שם הכל נאמר באופן ישיר וענייני, אפילו בוטה. הלל הזקן ראה גולגולת צפה על המים ואמר, בארמית, על שטיבעת, טובעת, וסוף מטבעיך שיטובעו. הכרה כי העולם האמיתי הרשע קיים, הזדון קיים, ומי שנוקט רשע וזדון, מגיע על עונשו כך או אחרת. בסכסוך המוסלמי-יהודי נשפכים נהרות של דיו ואלקטרונים של תקינות פוליטית, של התחמקות מאמירת האמת ללא כחל ושרק, ונסיונות נואלים להימנע ממנה ומן הפעולות המתחייבות. רק בעיתות משבר יש פתאום הכרה ברפיסות ובחוסר התועלת של הדיבור ה"תקין", והאמת נאמרת.
כך קורה השבוע עם עליית המדרגה של מה שמכונה הטרור העממי - גל אירועי-הרג שבו מוסלמי מתנפל על איש או אישה במרחב הציבורי והורג אותם. איני אומר רוצח, כי כפי שמבטא זאת אורי מילשטיין, המלחמה הערבית-מוסלמית בישוב היהודי היא מצב קבוע, שבו משתנים האמצעים אך לא הכוונות, שבו הערבים בוחרים באמצעי היעיל ביותר על-פי התנאים המשתנים כדי לגרש את היהודים, והיהודים מגיבים לאמצעים הללו רק לאחר שנגרם כבר הנזק. התקינות הפוליטית אינה מאפשרת לומר "הקם להרגך השכם להרגו", וממילא אינה מתירה לומר את זה במרחב הציבורי "הקם להרגך השכם לגרשו". וכך אנו מקבלים כל מיני תפלויות כמו שתי מדינות לשני עמים, שתי מדינות לאום משגשגות זו לצד זו, וחלוקת הבירה ירושלים על-פי מפתח של קווים עבשים על מפה מנדטורית מלפני 66 שנה.
השבוע אפשר לראות תמימות דעים בהכרה שהחיים בצוותא של שני עמים שהאחד מעוניין להתנקש בשני בכל אמצעי שהוא, הם בלתי אפשריים. נתחיל בשר לביטחון פנים שאמר כי כל היתקלות עם מחבל, לא משנה שיוכו הארגוני ולא משנה גילו, חייב להסתיים במות המחבל. אומנם זה לא הקם להרגך השכם להרגו, שהיה דורש פעולות מנע כלפי כל גורם עויין בכוח. אבל לפחות הוא מוריד את מסכת התקינות הפוליטית האומרת שלכל רוצח מגיע יומו בבית המשפט. לא. אויב הנוקט הרג ימות, ועדיף לפני שביצע את פקודותיו. שכן הפקודות ניתנו, רוח המפקד ברורה: הרוג ביהודים ובכל האמצעים.
השני לבטא את ביטול התקינות הפוליטית הוא ראש הממשלה שאמר: "ישראל היא מדינת חוק. כל מי שיפר את החוק - ייענש בחומרה. אנו לא נסבול הפרות סדר, והתפרעויות. נפעל בנחישות נגד זורקי אבנים, זורקי בקבוקי תבערה, זורקי זיקוקים, חוסמי צירים וגם נגד הפגנות שקוראות להשמדתנו. איננו מוכנים לסבול יותר הפגנות בלב ערינו, שבהן מניפים דגלים של חמאס או של דאעש וקוראים לפדות את פלשתין בדם ואש - בעצם קוראים להשמדתה של מדינת ישראל.
הנחיתי את שר הפנים לפעול בכל האמצעים, כולל לבחון את האפשרות של שלילת אזרחות לאלה שקוראים להשמדתה של מדינת ישראל". "לכל המפגינים בגנותה של מדינת ישראל ובזכות המדינה הפלשתינית אני אומר דבר פשוט: 'אתם מוזמנים לעבור לשם'".
משמע, ולא משנה כמה קיתונות של תקינות פוליטית יישפכו, הערבים הפועלים, ואפילו כמפגינים לא אלימים, נגד מדינת ישראל ובעד ישות איסאלמו-עוינת, אינם שייכים לכאן, בלי קשר לתעודה הכחולה שהם נושאים. התקינות הפוליטית הגורסת כי באמצעות תיעוד ושוחד אפשר ליצור אזרחות - שקר היא. אין זה עניין משפטי, אלא עניין לאומי אנושי. מי שמתאים עצמו למדינה היהודית יכול להיות בה, ומי שפועל לטובת אויביה אינו יכול להיות בה.
עשיו שונא לישראל, אמרה לי אחת מתושבות עיירות דרום יהודה. עשיו, האדמוני, אולי הבלונדי, תמיד ישתף פעולה עם אויבי היהודים על-מנת להכחידו, ישמר את התקינות הפוליטית כנשק נגד העם היהודי. והנה אחד מבני עשיו, גבוה ובלונדי ואירופי, גם הוא מגיע למסקנה זהה לחלוטין לזו של ראש ממשלת ישראל. מי שאינו מתאים למדינה שבה הוא דר, שואף להרוס אותה מבפנים ולהמליך בה שלטון זר ותרבות זרה, עדיף שילך למקום שאותו הוא תואם. חירט וילדרס נשא דברים בפני החברה לעיתונות חופשית בדנמרק וכך אמר: "אני פוליטיקאי. אני מחוקק. אין לי עניין בשינוי אנשים. אם אתה נצמד לערכים שלנו, לחוקים שלנו, ברוך הבא. אבל אם אינך נאמן לערכים שלנו, עליך ללכת מכאן. אכפת לי מן האנשים בחברה שלי. האם יכולות הנשים בקופנהגן או באמסטרדם להסתובב באופן חופשי, או האם יציקו להן? האם יוכלו ילדים ללכת חופשי ברחובותינו, או יציקו להם? האם יוכו הומוסקסואלים באמסטרדם? אם כן עלינו לשלוח את המציקים והמכים חזרה לארצותיהם, שם האלימות הזו היא התקן. זו השאלה ואין בלתה". למותר לציין שחירט וילדרס הוא ידיד נאמן לישראל ואף מעריץ של עם ישראל.
בכך נפלה התקינות הפוליטית. מכאן ואילך זוהי רק מידת הנחישות לעשות את מה שחייבים לעשות על-מנת לקיים חברה ומדינה שעניינה שגשוג אזרחיה וקיומם הריבוני. בישראל, בהולנד, בקנדה, בדנמרק. מי שיוכיח כי פיו ומעשיו עולים בקנה אחד - ינהיג. מי שינסה שוב לרמות את העם בשפת התקינות הפוליטית, ימצא עצמו בסופו של דבר בפח הזבל של ההיסטוריה.
