גורמי שמאל בישראל השולטים בתקשורת הישראלית, והמובילים קו הסברתי המאשים תמיד את ישראל בהפרת הסטאטוס קוו בהר-הבית, מתעלמים מהעובדות, שלא מצליחות לבלבל אותם, כי כל הפרת הסטאטוס קוו נעשו בידי הערבים.
בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת הופר הסטאטוס קוו בצורה חמורה, כאשר פורעים ערביים יידו אבנים וחפצים כבדים אשר סיכנו את חיי המתפללים בכותל, ובפריצה של המשטרה להר נהרגו 17 מהם, דבר שזכה לגינוי חריף של ג'יימס בייקר, שר החוץ האנטישמי של ארה"ב.
הסכמי אוסלו, ובהמשכם רצח רבין בנובמבר 1995, הובילו לאבן הדרך השנייה, והחמורה ביותר בשבירת הסטאטוס קוו של הר-הבית, לאחר סילוק הנוכחות הישראלית הסמלית בתקופת ממשלת אשכול ושר הביטחון
משה דיין.
חורף 1995 – 1996 היה קר וסוער, והוואקף שפנה לראש הממשלה
שמעון פרס, מחליפו של רבין המנוח, שיתיר להם להתפלל באולמות של "אורוות שלמה" על בסיס הבנות שהוסכמו בין ערפאת לרבין בדבר שימוש מוגבל וזמני באתר לתפילות – אתר שמעולם לא היה בשליטת ההקדש של הוואקף, ובבעלות מלאה של מדינת ישראל, הריבון השליט בהר-הבית מאז הוחל חוק ירושלים על העיר בשלמותה.
הרשאה זמנית זו נוצלה על-ידי התנועה האיסלאמית הצפונית ושלוחותיה בנגב להשתלטות בלתי חוקית על אתר ארכיאולוגי, היסטורי רב חשיבות למורשת הלאומית והעולמית של אורוות שלמה. השייח ראעד סאלח וכנופייתו, בשיתוף אנשיו של ערפאת, פעלו מסביב לשעון, הובילו חומרי בניין, ריצפו את המקום והפכו אותו, לית דין ולית דיין, למסגד הגדול ביותר בישראל ומהגדולים במזה"ת.
עובדה זו לא נעלמה מעיניו של ראש השב"כ דאז,
עמי איילון, שכל מה שהטריד אותו היה "הימין הקיצוני" שעלול לדעתו לפעול נגד הפורעים של שייח ראעד סאלח ולעורר מהומות בתקופה שלאחר רצח רבין. את המחדל הזה החמיר עמי איילון, לוחם מצטיין לשעבר בחיל הים, איש השמאל הקיצוני, ודמות מייצגת של חלק מהקצונה הבכירה של מערכת הביטחון בדימוס, הרואה בירושלים בכלל, ובהר-הבית בפרט, שטח שהיהודים אינם זכאים בו לזכויות ביקור, תפילה והתייחדות עם בורא עולם. יש לזכור כי הר-הבית כולל שטח נרחב למדי, ורק חלק קטן ממנו אסור הלכתית לכניסה בשל קדושתו.
בחירתו של
בנימין נתניהו לראש הממשלה באמצע 1996 ופתיחת מנהרת הכותל אל הרובע המוסלמי בתמורה להסכמה בדיעבד למסגד אורוות שלמה (שנקרא המסגד המרוואני) הובילה לקרבות מנהרת הכותל בספטמבר 1996 למותם של 17 לוחמי צה"ל ולעשרות פורעים פלשתינים.
אבן דרך שלישית היו אירועי הר-הבית בספטמבר 2000 כאשר
אריאל שרון עלה להר-הבית, ועלייתו זו עוררה את אחד מגלי האלימות הקשים בתולדות הסכסוך הערבי יהודי. שלוש שנים היה הר-הבית סגור, ובמרוצת השנים, מאז נכבש ההר על-ידי לוחמיו של מוטה גור, האיסור של מקצת רבנים יהודיים, שימש תירוץ בידי הוואקף למנוע מיהודים תפילה בהר-הבית.
המדיניות כל ממשלות ישראל, בלא יוצא מהכלל, כולל פסיקות בג"ץ, הותירו מצב בו אין ליהודים כל דריסת רגל על הר-הבית, לא מקום תפילה צנוע, לא תפילה, רק ביקורים מוגבלים של ריבון המתנהג כגנב בביתו שלו.
