דמוקרטיה מתגוננת החפצה חיים, לא נבהלת ולא נרגשת ובעיקר לא מושפעת מדעת קהל עולמית או דעת קהל פנימית, בכל מה שקשור לטובת בטחון המדינה וביטחון אזרחיה. לכך נבחרה ולמטרה זאת צריכה לשאוף ההנהגה הנבחרת.
גם אם מדובר בהידרדרות לכיוון מלחמה בקנה מידה גדול או מקומי, צריך לבחון את טובת המדינה ולהעדיף אותה על שיקולים של מה יגידו ומה יחשבו עלינו. כמובן שאם קיימות אפשרויות אחרות להשגת המטרה של שימור הביטחון האזרחי, החזרת החיים לתלם נורמלי, צריך לבחור באפשרות זאת, אך לא להירתע ולא לגלות חולשה, או סימני הססנות, למקרה של נקיטת אמצעים חריגים וקיצוניים.
הסדר מדיני כפתרון
יש רבים הטוענים וחלקם אפילו בלהט, שהסדר מדיני כולל או אפילו חלקי או זמני, יכול להביא לסיום הסכסוך ולרגיעה ממושכת. אם הנחה זו הייתה נכונה, אפשר היה לחגוג את ההסדר כבר לפני שנים. אלא מאי, הפרטנר הנבחר שלנו, אם זה היה עראפת ואם זה אבו-מאזן עכשיו, לא מוכנים, לא יכולים, לא ממהרים, להגיע לשום הסדר הגיוני.
הנחת העבודה הפוליטית שלהם, שהמצב כרגע פועל לטובתם, הן בעולם הערבי והן בקהילייה האירופית, ולכן צריך לנצל אותו, כדי ללחוץ על ישראל לסגת לגבולות 67, לחלק את ירושלים, לוותר על בקעת הירדן, להוריד את כל ההתנחלויות, ולהכריז על הקמת מדינה פלשתינית.
תזכורת מהעבר הקרוב
ראש ממשלת ישראל לשעבר,
אהוד ברק, הציע לעראפת הצעה להסדר, מרחיקת לכת, שלא הייתה מקבלת את אישור הציבור במשאל עם, אך ערפאת סירב, ברח, התעלם. ראש ממשלת ישראל לשעבר,
אהוד אולמרט הציע לאבו-מאזן תוכנית הסדר חלומית, אבו-מאזן סירב, ברח, התעלם, התבכיין, וממשיך בדרך זו גם כיום. ארה"ב הציעה את תוכנית קלינטון, את מפת הדרכים, הכל נמרח, נדחק ונעלם, ולא באשמת ישראל דווקא.
האמצעים שניתן להפעיל במסגרת החוק
- מעצרים מנהליים - של מסיתים, מארגנים, פעילי טרור.
- הכבדה בענישה - החל מזריקות אבנים, דרך ניסיונות לתקיפה והכבדה ניכרת בפיגועים כולל קנסות כבדים על הורים לקטינים.
- גירוש לעזה, לחו"ל ואפילו לרמאללא או שכם פעילים ממזרח ירושלים בעלי ת.ז. כחולה שמבצעים מתכננים ומסיתים.
- שלילת אזרחות של אזרחים ישראלים המפיצים הסתה, רעל, קוראים לחרם באקדמיה ומסתובבים בארצות אויב ומסיתים נגד המדינה. כמו ח"כים ערבים, כמו חנין זועבי על המשט של המרמרה והביטויים נגד צה"ל והמדינה בהשוותם לדע"ש.
סעיף זה חל גם על יהודים אזרחים, משמיצי ישראל בארץ ובחו"ל.
- סגירת עיתונים, כלי תקשורת (כולל שיבושי שידור) המסיתים נגד המדינה וקוראים לציבור הערבי להתגייס להתקוממות נגד המדינה.
- הריסת בתים, זה מרתיע, זה מפחיד, זה פועל ולא להירתע מביקורת.
הסתה על סמך עובדות שקריות
חלק גדול מההסתה, שמביאה לביצוע פיגועים של מתנדבים או בודדים מוסתים, באה כתוצאה מהפצת שקרים ובדותות כמו שישראל רוצה להרוס את מסגד אל-אקצה, להשתלט על הר-הבית ולסלק את המאמינים המוסלמים, ועוד כזבים ברוח זאת.
ההסתה מכיוון הפלג הצפוני של ראד סאלח, שמסגד אל-אקצה בסכנה, הוא המסוכן ביותר שמסית את הסכסוך למלחמת דת, שהיא מסוכנת מטבעה.את המסיתים מסוג זה, יש לעצור מנהלית ואם אפשר לשפוט אותם בחומרה.
ולסיום לא לטעות - אבו-מאזן, מכחיש השואה, הוא שונא ישראל והציונות בחליפה ובחלקות לשון, ללא מדים ואקדח ומגולח.
אוטיזם פוליטי
חלק גדול ממנהיגי גוש השמאל במדינה, נמצא על הספקטרום של "אוטיזם פוליטי". הדבר ניכר בעמדותיהם השחוקות והישנות, כמו מהלך מדיני, אופק מדיני, יש להניע מהלך וכו' וכו', מנטרות שחוקות שבא לך לצחוק.
אז מה הפתרון?
זאת השאלה המרכזית, הטובה והחכמה. כבר אמרתי וכתבתי על כך יותר מ-5 שנים.
הפתרון הוא: הצהרה חד-צדדית (לנוכח הנסיבות) על קווי היסוד של גבולות ביטחון מדינת ישראל, כגון:
- ירושלים בירת ישראל (ניתן לשרטט גבולותיה מחדש ללא מספר שכונות לווין מיותרות).
- אין זכות שיבה - בקעת הירדן בשליטה ישראלית בלעדית.
- גושי ההתנחלות הגדולים בידינו (אפשרי תמורת חילופי שטחים).
- מדינה פלשתינית מפורזת שלא תסכן את ישראל.
- לנסות להגיע להסדר או הבנות עם ארצות ערב המתונות (מצרים, ירדן, סעודיה), על התוכנית החד-צדדית, כדי למנף אותה להישג עם ארה"ב ואירופה.
