בהדרת ערבים ממקומות-עבודה יהודיים במדינה, כפי שתובע במפגיע ראש עיריית אשקלון, אין כדי לתרום לרגיעת הרוחות. להפך: הנזק הכרוך בה רב מן התועלת. יותר משהיא תגרור אחריה פעולות של תסיסה ואיבה המונית מצד האוכלוסייה הערבית - היא גם תציב בפני האוכלוסייה היהודית שוקת שבורה.
אחרי ככלות הכל, אין באוכלוסייה היהודית מי שייאות למלא את מקומם של העובדים הערביים, המועסקים באתרי העבודה בעבודות שחורות, המתפרשות ככאלה שהן "למטה מכבודם" של העובדים היהודיים. במידה מסוימת זה מזכיר את סיפורן של עוזרות הבית הזרות, המודרות אצלנו מעבודה על-פי תקנות משטרת ההגירה, כשאת מקומן לא מוכנות עובדות יהודיות למלא.
והיא הנותנת
למותר לציין שהרחקת ערבים מאתרי-עבודה יהודיים תגרור אחריה כאב-ראש לא קטן, בשל העדר מילוי החלל שיווצר בהם. התקווה שעובדים ישראלים יעשו זאת היא בחזקת חלום באספמיא, שאין לו בסיס במציאות.
כך או אחרת, ברור למדי שהטבח בבית הכנסת הירושלמי, ככל שהוא מעורר פלצות - אין הוא מצדיק חרם טוטאלי על האוכלוסייה הערבית בישראל. אחרי ככלות הכל אמורים הדברים בפעילות פרטיזנית, שאין אחריה גוף מאורגן. וחוץ מזה מרקיז, נאמנה עלינו קביעתה של מרבית הקשת הפוליטית בארץ, שהכריזה באורח חד-משמעי שאין מקום לאפליה נגד ערביי-ישראל.
מי שבכל זאת עדיין מפקפק בקביעה הנחרצת - מוזמן למצאי של מנהיג הימין, שר הכלכלה
נפתלי בנט, שהכריז בעצמו, קבל עם ועדה, כי 99 אחוז מהערבים נאמנים למדינה - הכרזה שהיא כמובן הנותנת. חלפו מן הסתם הימים שבהם השתרשה לא במעט הסיסמה, שעל-פיה "ערבי טוב הוא ערבי מת".