במשך עשרות בשנים מתנהלת התרבות הישראלית במסלולים מקבילים, בהם נוצר מפגש משמעותי בין שפת היידיש לשפה העברית. הדברים הגיעו לידי כך שגם משתוחמו יצירות מיידיש לעברית - עדיין ניתן למנות על אצבעות יד אחת את ההוצאות הדו-לשוניות, המכילות בספר אחד את המקור היידי, כאשר ממולו ניצב התרגום לעברית. בדרך זו הלכו לאיבוד שני מומנטים מכריעים בכל תהליך האינטגרציה של מקורות תרבותיים זהים, אך הכתובים בשפות שונות, ובמקרה זה - ידיש ועברית.
מפעל דב סדן, שליד הקתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים, בראשותו של פרופסור יחיאל שיינטוך, מציב לו מאז ייסודו, לפני 12 שנים, את משימת קידומו של המחקר הבסיסי בתחומה של חוכמת היידיש ופרסומם של טקסטים מתוך אוצר הספרות של שפת ה"מאמאלושן" בהוצאות דו-לשוניות, כשהדברים אמורים במקור יידי, עם תרגום לעברית, עמוד מול עמוד.
ללא ניתוק
מסביר פרופ' שיינטוך, שעמד עד לאחרונה בראש הקתדרה ליידיש באוניברסיטה: "כשתרגומים לעברית מאוצרות הספרות ביידיש מתפרסמים במנותק ממקורותיהם - נמנעת מהקורא המשכיל הצצה, ולו חטופה, אל המקור, ונמנעת תוך כך גם ההתבשמות מניחוחו".
"טקסטים מספרות יידיש לביצוע תיאטרלי", במהדורה דו-לשונית של יידיש ועברית, הוא שם מחקרו של פרופ' שיינטוך, הרואה בימים אלה אור, ושיש בו כדי לשים קץ ל"מחדל" הספרותי רב השנים. במחקרו מביא פרופ' שיינטוך מבחר מתוך מאות רבות של מונולוגים, דיאלוגים ומחזות, המתאימים לביצוע תיאטרלי. חשיבותם היא הן בשל היותם חלק אינטגרלי מתולדות העם היהודי וזיקותיו לארץ ולמדינה, והן משום הרלוונטיות של תוכניהם לשלל הבעיות האקטואליות של החברה בישראל.
נוהג נפסד
במחקרו מתעד פרופ' שיינטוך טיפוסים מתקופות שונות בתולדות תרבות היהודים במחצית הראשונה של המאה העשרים, כשהמבואות המלווים את היצירה מנסים להעמיד כל אחת מהן בקונטקסט הספרותי שלה. פרופ' שיינטוך קובל על כך שבכל הנוגע לחקר היצירה הדו-לשונית בספרותנו - עדיין קיים הנוהג הנפסד לנתח את יצירתם של סופרים הכותבים עברית ויידיש באורח חד-ממדי, על-פי אחת השפות בלבד.
לעומת זאת, באשר למשורר חיים נחמן ביאליק, ראוי לדעתו לנהוג אחרת. כי אילו, חלילה וחס, הלכה לאיבוד כל שירתו בעברית והיו נותרים רק 11 השירים שכתב ביידיש - הרי שגם אז ניתן היה להכריז עליו כעל המשורר הלאומי של העם היהודי.
לבסוף ראוי להזכיר שמבין חמשת היוצרים שמכתביהם הובאו במחקרו של פרופ' שיינטוך - שלושה (חיים נחמן ביאליק, אהרון צייטלין ומרדכי שטירגלער) היו סופרים דו-לשוניים, כותבי יידיש ועברית, ואילו שני האחרים (שלמה גילבערט ויוסף טונקל) היו בחינוכם ובהשכלתם מעורים בתרבות העברית לדורותיה.
