נוסטלגיית בחירות (חלק ב')

רבותי ההיסטוריה חוזרת. או שמא נשארת. מודעת בחירות משנת 1961 שנושאה אקטואלי ורלוונטי לבחירות הקרובות. "זכות השיבה" בשפת התעמולה של אויבינו המושבעים או חיסול המדינה היהודית בלשון האמת. מפלגת חרות בראשותו של מנחם בגין מאשימה את דוד בן-גוריון כי בפגישתו עם קנדי נשיא ארצות הברית באותה שנה נתן את הסכמתו להחזרת מאות אלפי פליטים לתוך ארץ ישראל. בעיית הפליטים הערבים הדורשים לחזור לבתיהם בחיפה עכו יפו ועשרות יישובים אחרים ולשנות את צביונה היהודי של ישראל נותרה בלב ה"סיכסוך" מאז ועד היום. 1961 ישראל הצעירה חוגגת בר מצווה. מלחמת ששת הימים תפרוץ רק שש שנים מאוחר יותר ואין כל "כיבוש" לשימו כמקור כל צרותינו. ה"פלשתינים" אינם יודעים בעצמם על קיומם משום ש"העם הפלשתיני" טרם הומצא וישראל מתמודדת עם אויבים רבים הדורשים את חיסולה הפיזי וכולם בעלי שם זהה: ערבים. הקריקטוריסט המוכשר דו"ש (קריאל גרדוש) שצייר מודעה זו צייר את ה"עם הפלשתיני" עוד לפני שברב טיפשותנו הסכמנו שהוא עם כפי שכל אזרחי ישראל בת השלוש עשרה ראתה אותו. אספסוף של רוצחים חלקם בסכינים שלופות, אחדים נושאים רובים ורימונים (וכי מי חלם שטילים יהיו להם?) ומכנה משותף אחד לכולם - הבעת שנאה ורצח על פניהם. הוא לא חשש כלל מהאשמתו כגיזעני וגם לא הואשם ככזה משום שהטרור שהיה גם אז טרם "הכיבוש" גרם לכולם לראות בערבים את מה שהם באמת: אויבים הבאים עלינו לכלותנו. נאצר שהיה אז מנהיג מצרים והעולם הערבי כולו מחייך בהנאה וכלל לא מעלה בדעתו שיום יבוא ואספסוף זה יהפוך יום אחד ל "עם" עם מנהיג משלו ושהעולם הנאור יכיר בזכותו למדינה עצמאית משלו. מי שיעז היום לצייר כך את ה"פלשתינים" יוקע כגזען מחרחר מלחמה ובג"ץ היה ללא ספק מונע פירסומה של כרזה שכזו. חמישים ושלוש שנים חלפו מאז בחירות 1961 והנושא נותר פתוח עד היום ללא כל שינוי ומציב בפנינו את השאלות האמיתיות: האם דרישת השיבה עליה לא יוותר לעולם העם החדש שהמציאו לנו הערבים ברב תבונתם אינה בפועל דרישה לחיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית ? האין זה הזמן מצידנו להעמיד כתנאי הכרחי ובלתי מתפשר דרישה לביטול דרישת השיבה לפני כל "משא-ומתן" "תהליך שלום" ושמות חסרי פשר שכאלו ? האם הערבים שצייר דו"ש בשנת 1961 שונים מהערבים של שנת 2014 ? אם כן במה בדיוק ואם לא אז איך ניתן להאמין בשלום אמיתי איתם? ממשלות ישראל כולן הסכימו לוותר "ויתורים כואבים" לקידומו של השלום אך לא העיפו ולו מבט חטוף בפניהם של ערביי דו"ש שאינם רוצים וויתור אלא את הכל בתוספת נקמה להרגעת השינאה התהומית כלפי מי שלטענתם סילקם מבתיהם. הם אינם שבים לבתיהם עם מזמרות אלא עם חרבות . הם אינם שבים לבנות אלא לכלות . כך ראה זאת דו"ש בשנת 1961 ולצערנו הרב כך יש לראות זאת היום.