צונאמי איסלאמי או צונאמי של מוכי סנוורים?

בחלק גדול מהתגובות שפורסמו בתקשורת בעניין המשבר הממשלתי, עסקו הכותבים בשלושה נושאים מרכזיים: נתניהו האיש והמנהיג, האיומים הביטחוניים הנובעים מאי-היציבות האזורית ומהתגברות האיומים של האיסלאם הקיצוני, ומחיר המילקי כ"שמחיר המילקי" מוגדר באופנים שונים - יוקר המחיה, אי-שוויון כלכלי, מחירי הדיור, ועוד - וכיצד מגדילים את ההכנסה האישית הפנויה בלי לעבוד יותר, או בלי לעבוד במקום ובנושא שהמשק זקוק להם. מעניין לעקוב אחר מוקדי הצגת הדברים בהתבטאויות אלה. העובדה המרכזית העולה מהתבוננות כזו היא שבין הדוברים יש שסבורים ששלושת הנושאים המרכזיים הללו נפרדים זה מזה ואינם מושפעים באופן מכריע זה מזה - הדיון הכי שטוח והכי רדוד הוא דיון שמבקש לעסוק בכל תחום בנפרד ולהניח שזו אפשרות ראלית. ניסיון נואל אחר של דוברים וכותבים שונים, הוא "לברוח" מהעובדה שביטחון וכלכלה קשורים במנהיגות ומשילות, וכי רמת חיים ואיכות חיים נגזרים בראש וראשונה ממצב הביטחון ומניהול יעיל ומתודי של כלכלה צומחת. אבל מה שמפתיע במיוחד הוא ש"אנליסטים בגרוש" אלה מרבים להדגיש את הסיוע שמקבלת או קבלה ישראל מהמערב ובמיוחד מארה"ב, ולהתעלם מהעובדה שבינתיים האיום הגדול ביותר על ישראל, בא מכיוון ידידיה במערב - אירופה המערבית ובראשה אבירי הסכמי סייקס-פיקו (16.5.1916), וארה"ב של אובמה. על מה בעצם נטוש הויכוח בינינו לבין הדמוקרטיות המערביות בראשות ארה"ב?¹ - הויכוח הוא על רמת הסיכון שצריכה ישראל להתנדב לקחת על עצמה, בכדי לבצע ניסוי מעבדה "מומלץ" בעולם הריאליסטי, שבו תוותר על גבולות ביטחון ועל עקרונות הזהות הלאומית שלה, לטובת ניסיון בעל סיכויים נמוכים מאוד להצליח.

ובאם הניסוי בכל זאת יצליח, לדעת המטיפים לו צפוי שהוא יצמצם את חריפות העימותים עם האיסלאם הפונדמנטליסטי. לא אתפלא אם יש בין תומכי תזה זו גם מי שסבורים ששורש העימות המתפתח ומתהווה בין המערב הנוצרי לאיסלאם הפונדמנטליסטי הוא הסכסוך הישראלי ערבי. הואיל והמערב כביכול יצר אותו ואח"כ תמך בישראל במאבקיה ומלחמותיה נגד הערבים, הרי אם יהפוך עתה כיוון, יעמוד הדבר לזכותו. התרשמותי הברורה היא שחלק מיועצי אחיתופל של אובמה, תומכים בגישה זו. ברור לכל מי שעיניים בראשו, שהסכסוך בין המערב לאיסלאם הפונדמנטליסטי אינו נובע מהקונפליקט הישראלי-ערבי אלא מכיל אותו, וכי יסודותיו נעוצים בפערי האמונות, בהבדלי התרבויות ולא פחות מהם בהיסטוריה השלילית של יחסי כוב-נכבש, של האימפריאליזם והשפעותיו ושל הקולוניאליזם האנגלי צרפתי במזרח התיכון ובקידמת-אסיה². יש גם בישראל וביהדות המערב גורמים, כגון מארגון BDS, שתומכים בגישה זו, ומעודדים את ידידינו במדינות המערב לדרבן ממשלות בישראל שאינן שותפות לעמדה זו לאמצה, אף על-פי שהיא מנוגדת לדעת רוב הציבור הישראלי. לשכנוע מצטרפים גם לחצים מסוגים שונים ובכללם חרמות, גינויים, קשיים מדיניים ואפילו רמזים אגרסיביים בדמות אמברגו (בשלב זה מוגבל) על אמל"ח, כאשר מתאים להם הדבר. רבים מהפוליטיקאים ואחדים מהעיתונאים הישראלים הנמנים על חוגים אלה, נמצאים כיום בארה"ב, ומשתתפים במה שמכונה "כנס סבן". כנס בעל שם סמלי בסלנג שלנו, שלא ברור בנסיבות הקיימות את מי הוא אמור ל"סבן", לשם מה ובשמו של איזה "פריץ" תורן?! אותם אנליסטים ויועצים אסטרטגיים שתומכים "בניסוי", מדברים בבליל קולות עד שקשה להבין מה אצלם מהי בעצם מהות ומהו ל"פ-פ (לוחמה פסיכולוגית-פוליטית). אין ולא הייתה להם שום דרך להוכיח שוויתורים ישראלים יובילו להסדר, אחרי שכל הנסיונות ההזויים מבחינתה של ישראל שנעשו כבר מאז שנת 2000 כשלו. אין להם שום דרך להוכיח שהסדר עם הפלשתינים מבטיח הסדר גם עם שאר מדינות הליגה הערבית או לפחות עם רובן, ובלי הסדר כזה אין ערך לשום הסכם. ג'ון קרי עצמו נכשל בניסיון לגייס את המדינות הערביות "המתונות" לתהליך המדיני באופן שיצהירו, למשל, שהן מוכנות לנהל עם ישראל מו"מ מקביל על הסדרים בי-לטרליים מקבילים, שיכנסו לתוקף עם כניסתו לתוקף של הסכם עם הפלשתינים; או משהו ממשי מקביל לכך. הכל מתנהל במגרש התוכנית המזרח-תיכונית הידועה "הכל דיבורים". לאותם אנליסטים גם אין שום דרך להוכיח שאותם בעלי ברית כביכול, לא יכנעו ביום פקודה לאיסלאם הפונדמנטליסטי שאינו מעוניין בשום הסדר עם כופרים או יצטרפו אליו, ולכל הניירות לא היה שום ערך. בין היועצים הללו יש שוטים שמאמינים שאם ישראל "תתקפל" ותקבל את דרישתן של אירופה וארה"ב, תוכל לקבל מהן בתמורה הבטחות להסדר הגנה או משהו חלופי לכך, וביום פקודה, הסדר כזה אכן יופעל במלוא עוצמתו - האמנם? לא למדנו מהעבר שום דבר? מה בהתנהלותו של המערב הדקדנטי מוכיח רצינות ומחויבות כזו? הרי על עצמו אין הוא יכול ומוכן להגן באופן אפקטיבי, אלא אם כן מדובר בגורם חלש כלוב של קדאפי. סיסמאות השלום הן ניסיונות לשטיפת מוח ויצירת אשליה שרק מחלישה את ישראל ומקשיחה את עמדותיהם של הערבים. בפועל, כל המשאים ומתנים שהתנהלו עד היום היו חד-צדדיים: ישראל נתנה והערבים לקחו... יש בין אותם אנליסטים לכאורה גם מי שהצונאמי האיסלאמי שעליו הם מדברים, אינו אלא "צל הרים" שבעזרתו הם מנסים להלך אימים על הציבור הישראלי. ומשום שהם יודעים, ובתנאים מסוימים גם מודים בכך, שרק קבוצות קטנות יחסית של קיצונים איסלאמיים משתתפות בפועל במעשי האיבה האלימים שבעזרתם מפיץ הפונדמנטליזם את משנתו הרצחנית. האיום המרכזי אינו אפוא איום צבאי-כוחני הגם שאיום כזה אינו בטל בשישים, אלא תנועות המונים לכאורה בלתי חמושים או חמושים חלקית בנשק קר או נק"ל. תנועות אלה מייצרות בהשפעת הסתה דתית או הסחפות אחר הסתה והתלהמות עדרית, תנועת אנשים נשים ונוער שקשה מאוד לבלמה ללא אלימות רבה; ואלימות עלולה ליצור תגובת שרשרת. אלא שכאן חסר להם הסבר אחר: מה תרוויח ישראל במציאות הנזילה של האזור אם הסכם כזה או אחר - שבכל גירסה שלו ישראל רק מקרבת מסות גדולות של אוכלוסייה ערבית לגושי האוכלוסין שלה - ובכל זאת תביא ההסתה האיסלאמית הפונדמנטליסטית להתמוטטותו המהירה ולהצבתו בפני ישראל של איום שאינו שונה במאומה מהאיום שיעמוד בפניה גם ללא ההסכם - מה אז הואילו חכמים בתקנתם? אנחנו יודעים היטב, וראינו לאחרונה ניצוצות של אירועים מסוג זה, שבנסיבות כאלה כמעט בשום חברה לא ניתן לשלוט בהמון מוסת ובחברה שאמונה על "דין מוחמד בסייף" - קל וחומר שכך. לדעתי, כל מי שמטיף לישראל לקחת סיכונים בנסיבות אלה, הוא הרפתקן או שרלטן, ולא יקרה לישראל שום רע אם תחיה ללא שלום פיקטיבי ועם ביטחון מירבי עוד עשר או עשרים שנה, עד אשר שינוי נסיבות וחילופי דורות ישנו את תנאי הסף להסדר אמיתי של פשרה לאומית. אין לי ספק שמול דילמות אלה עומד נתניהו כראש-ממשלה ברציפות מאז נבחר למשרה זו בפעם השנייה, והוא מבין היטב את משמעותן. ולכן, גם אין לי ספק שהוא מוטרד מהן ונזהר מאוד במעשיו, אבל צריך לומר שגם זהירות-יתר היא מגרעת, במיוחד במציאות נזילה. לנוכח האטימות והפיצול מבית והאופורטוניזם מבחוץ, הוא מנהל מאבק לגמרי לא פשוט לקדם את ישראל חרף כל האיומים והקשיים גם מבחינה כלכלית תוך שמור ביטחונה וצימצום השחיקה המורלית. לא כל המעשים אופטימליים, אבל בין כל המועמדים מטעם עצמם לרשת אותו כיום, אינני רואה אפילו אחד מתאים לכך יותר או אף מתקרב אליו. במציאות זו התנהל נתניהו בממשלה החולפת כ"פיל בחנות חרסינה", כפי שבוגי התהלך בשעתו בקריה בנעליים גבוהות "בגלל העקרבים"...; כל מהלך הוליד משבר ורוב המשברים היו מלאכותיים ונבעו מאגו-מאניה מתקדמת או מרצון לרוץ מהר לעבר מבחן כוח נוסף בקלפי, בתקווה שהאגו הוא אכן יועץ פוליטי מתוחכם; ולא כך הדבר. אין ספק שלא זה הזמן לעשות שינויים מהפכניים במשטר הפרלמנטרי שלנו בכדי להשיג משילות טובה יותר, והדרך הנכונה היא זו שעליה דיבר נתניהו - הגדלת התמיכה בו ובמפלגתו בבחירות הקרובות. אולם אין די בקריאה בודדת מעל גלי האתר, ואפילו מספר קריאות כאלה לא תועלנה. בכדי שיוכל להשיג זאת, על נתניהו לרכז סביבו גוש פוליטי בעל מכנה משותף רחב גם בתחום המדיני-ביטחוני וגם בתחום הכלכלי-חברתי. נתניהו חייב להציג לפני הבחירות את עיקרי המדיניות שינקוט אחריהן ולקבל מנדט ברור מהציבור לבצען. ככל שהדברים יהיו ברורים המנדט יהיה נחרץ יותר ואיש לא יוכל לפרשן אותו פרוש חופשי. אין להתרגש גם אם כמה וכמה אנשים מן השמאל לא יהיו שבעי-רצון מכך. זה חיוני כלפי פנים וחשוב ביותר כלפי חוץ. נתניהו צריך להבין שכנס סבן בארה"ב הוא "מועצת מלחמה", של השמאל המוצהר ושל זה המתחזה למרכז, שמטרתה להדיחו מתפקיד רה"מ במהלך בחירות אלה. בכדי להיות מנהיג נתניהו חייב להיות קשוב יותר לעם, הענותי (responsive) ולדבר אל הציבור בגובה העיניים. במקום שיש דרך להקל על הציבור מבחינה כלכלית, יש לעשות זאת בהקדם ובהחלטיות. במקום שנדרש חיזוק כושר ההגנה, יש להסביר זאת - מעל לשולחן ולא מתחת לשולחן! על נתניהו לקרב אליו את מרכז הליכוד ולשתפו בהתלבטויות ובהחלטות ועם זאת לתחום היטב את גבולות ההשפעה הישירה של המרכז על מהלכים ותוכניות ממלכתיות שיוזמים ראש-הממשלה והממשלה. בכל מקרה אסור לנתניהו להוליך את בוחריו שולל, כי זה יהיה אכן סופו הפוליטי. הבחירות הקרובות עומדות להיות מאבק מכריע על השליטה הפוליטית בישראל לפחות בעשור הקרוב, ומכאן גם על נושא ארץ-ישראל. ואת עמדתו בסוגיה זו חייב נתניהו לעם עכשיו, ערב הבחירות. בלעדיה לא יזכה בתמיכה רחבה. עדיין מוקד המאבק הוא בין גוש הימין, שהמפלגה העקרית בו היא הליכוד, לבין השמאל, שהמפלגה העקרית בו היא העבודה. ההבדל המהותי ביותר בין שני הגושים הללו הוא במידת נאמנותם בפועל לרעיון הציוני. בעבר שני הגושים היו ציוניים והוויכוח ביניהם היה על אסטרטגיות פוליטיות ודרכי השתלבות במרחב. כיום, בהשראת הניאו-ליברליזם והפוסט מודרניזם שהיתרגם אצל רבים בגוש השמאל לפוסט-ציונות, אני סבור שרק הימין הוא ציוני על-פי הגדרות היסוד של הציונות הקלאסית. בעבר הייתה תוכנית החלוקה בארץ-ישראל מהלך טקטי שנבע מחוסר ברירה (לדעתו של בן-גוריון), וכשנתאפשר הדבר הרחיב את הגבולות בכ-50% כבר במלחמת השחרור. כיום הפך השמאל את חלוקת ארץ-ישראל המערבית בכל מחיר! לאידיאולוגיה. לא הצדק לפלשתינים מוביל מגמה זו, אלא חוסר הרצון והיכולת לנהל חיים בצוותא תחת מטריה ציונית ריבונית ואמתית אחת. נתניהו חייב לבדל עצמו ואת הימין מרעיון נפסד זה, גם מפני שהוא מסוכן כשלעצמו ואין זה משנה איזו פיסת נייר תחזיק ישראל, וגם מפני שלפשרה הטריטוריאלית הזו, בכדי שתהיה ניסיון אמיתי במובנים ערביים, אמורים להתלוות גם ויתורים מהותיים בתחום הרעיון הציוני, וזאת אסור לנו להרשות לעצמנו, לבל נתבטל מכל וכל. לפיכך, נתניהו חייב להציג לציבור את תיקוני החוקים ותוספותיהם, שאותם הוא מתחייב להגיש לאישור הכנסת הבאה מיד בתחילת הדרך, ולפעול במרץ לקבלתם. תחיקה זו צריכה להיות הכרעה חוקתית ממשית, לקראת חוקה לישראל, שבה יהיו ברורים העקרונות הציוניים, היהודיים, והמימשליים שעליהם תתבסס מדינת היהודים מכאן ואילך. עם כל הכבוד ליהדות ארה"ב, אם היא רוצה להשתתף ולהשפיע על התחיקה בישראל, היא אינה יכולה לעשות זאת "משם". עליה לבוא ולשבת "כאן", להשתתף בשמחות וביגונות של כולם ולהיות חלק אינטגרלי של העם היושב בציון. לאחר הבחירות צריך גוש ימין שאיננו חרדי³, לחפש דרכים - שתתבססנה בין היתר על החוקים המתוקנים ועל הגברת הזיקה לנושאי חברה וכלכלה - ליצור רשימה משותפת ומאוחדת שיהיה בכוחה להבטיח שלושה דברים אלה: א. שמירה על ארץ-ישראל, ב. השלטת הציונות בחייה של מדינת ישראל, ג. הפעלה פעילה של ערבות הדדית יהודית בניהול נושאי-הכלכלה והחברה בישראל. אם יוביל נתניהו שינויים אלה, ואם יוביל את המדינה במטרה להגשימם בפועל, תהיה המורשת שיצור בכך תרומה חשובה ומשמעותית ביותר למדינת היהודים והשרדותה.