אין, כנראה, עוד שמץ ספק: בבחירות הקרובות ישיג הימין הקיצוני ניצחון מסחרר ויותיר אחריו את השמאל מדמם. בכל אופן כעת זו תמונת המצב.
הליכוד ייבחר כמי שיוביל, ואגפו הניצי הוא זה שישלוט בו. בין היתר יתנו את הטון
דני דנון,
יריב לוין, ציפי חוטובלי,
מירי רגב, ו
משה פייגלין. הרחק אחריהם תזנב שארית הפליטה היונית, שתאבד כל משקל מפלגתי דומיננטי.
לצידו של האגף הניצי בליכוד תככב בגדול מפלגת הבית היהודי, בראשותו של
נפתלי בנט, שינחיל למפלגתו עליה מרשימה. את התמונה אמורה להשלים ישראל ביתנו של
אביגדור ליברמן, שתחזק אף היא את הימין הניצי.
ללא רגיעה
התרחיש הצפוי אינו מעודד. הממשלה הניצית תקצין עמדות, ויופר באחת הסטטוס-קוו שבין ישראל לפלשתינים. כהונתו הצפויה של נפתלי בנט כשר הביטחון מבשרת הרפתקה צבאית אפשרית, כבר בעתיד הקרוב, שאת סופה מי ישורנה.
הצטרפותו הצפויה של אביגדור ליברמן לחבורה הניצית הזאת כשר חוץ אינה מבשרת אף היא רגיעה, כי שקט הוא רפש על-פי ז'בוטינסקי. קרוב לוודאי היא תביא לקרע עמוק עוד יותר ביחסים המדורדרים בלאו הכי שבין ישראל לבין הרשות הפלשתינית, אם לא לנתק מלא.
אל שלוש מפלגות הימין, במהדורתן הניצית, עשויות להצטרף גם המפלגות החרדיות, ויחדיו הן יכתיבו את סדר היום של הממשלה שתקום. הדברים יגיעו לידי כך שבקדנציה הרביעית שלו ייאלץ ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, לרקד על-פי החליל הניצי ולקבל עליו, בלית ברירה, את "דין התנועה". פרצופה של ישראל החדשה יצטייר אז, קרוב לוודאי, כמדינה במחשכים, לפחות כלפי חוץ.
