המיתולוגיה היוונית מספרת אגדה מופלאה על עוף החול שחי אלף שנים במדבר הלוהט וכאשר הרגיש שתש כוחו השליך את עצמו אל תוך האש ונשרף. אבל זה לא היה סוף קיומו. מתוך האפר הלוהט הוא חזר לעולם רענן, צעיר ונכון לחיים חדשים ומלאי און. וכך, מתוך האגדה, הפך עוף החול לסמל לתקווה וליכולת להחזיק מעמד, אות ההיכר של כול המסרבים להתייאש, על-אף הקשיים הרבים.
האם נס יוצא דופן שכזה יכול להתרחש גם בקיומה של מפלגת "העבודה" שראשיה הקימו את המדינה ושלטו בה שנים רבות עד שדעכו במדרון הקיום הפוליטי? תלוי את מי שואלים. איש באמונתו יחיה. אבל באמונה בלבד אין די. כדי לחזור לחיים דרושים מעשים מתווי דרך ועבודה מרובה ומאומצת בעיקר בגלל משך הזמן הקצר שנותר עד ליום הבחירות בעוד כשלושה חודשים בלבד.
כדי להצליח במשימה אסור להנהגה הזוגית הכפולה של "העבודה" להפוך את עצמה לגורם פוליטי שמציב על דגלו את הסיסמה הנגטיבית הבלעדית "רק לא ביבי". ההנהגה החדשה בראשות הרצוג-לבני - יחד עם גורמים מפלגתיים נוספים שבוודאי יחברו אליה בעתיד הקרוב - חייבת להציב לעצמה
מספר יעדים פוזיטיביים מרכזיים.
האחד: להשקיע כל מאמץ כדי החזיר אל חזית הפעילות המפלגתית את כל הרבים, הטובים והמנוסים, שבמהלך השנים פרשו מן המפלגה או הופרשו ממנה, החל בתקופת
אהוד ברק, דרך
עמרם מצנע,
עמיר פרץ ו
שלי יחימוביץ;
השני: לבנות מערך של דור המשך צעיר ואנרגטי שיוכל להציג יעדים חדשים ואטרקטיביים לציבור הבוחרים;
השלישי: להחזיר אל שדה העשייה את התנועות הקיבוציות שהודרו מפעילות בתקופת כהונתה של שלי יחימוביץ.
הרביעי: גיבוש תוכנית פעולה פוליטית שתבהיר לציבור הבוחרים בישראל באופן חד וברור את עמדותיה של המפלגה המאוחדת ביחסי ישראל עם ארה"ב, כמו גם עם העולם הערבי-פלשתיני.
התוכנית הזו חייבת להבהיר בדיוק מה תהיה מדיניות ישראל בכל הנוגע לשאלה האם חיים בצד הפלשתינים אפשריים, או שדרושה לנו הפרדה מוחלטת; ועוד: איך מאפשרים לדור הצעיר לחיות במולדתו בתקווה שביום מן הימים יוכל לרכוש לעצמו בית מבלי למשכן את כל שארית חייו ועתידו; וגם: האם ישראל צריכה להיות מדינה שיש לה תקציב ביטחון ענק התופח מדי שנה, או שאמצעיה הפיננסיים המצומצמים צריכים להיות מופנים גם, ואולי בסדר עדיפויות שונה, לרווחת כול אזרחיה;
וגם: כיצד אפשר לקיים שרותי רווחה נאותים לאוכלוסייה הנזקקת; איך מקיימים מערכת חיים הוגנת וראויה לכול מגזרי העם, מבלי שתתבסס על שנאת החרדים או על העדפתם באורח המקנה להם זכויות בלתי ראויות; לא פחות חשוב לגבש עמדה ברורה בשאלה פוליטית מרכזית: מה עתיד להיות מעמדן של ההתנחלויות ואיזה סכנות אורבות לפתחה של המדינה אם ימשך שלטון הליכוד בראשות נתניהו.
ואלה רק עיקרי הדברים הדרושים כדי שישראל תחזור להיות מולדת שבניה רוצים לחיות בה ולא לנוס ממנה למדינות הים.
תהיה זו אשליה להניח כי ביום אחד תוכל מפלגת "העבודה" לחזור ולהיות גורם משיכה אטרקטיבי שימשוך אליה ציבור בוחרים גדול ורב ולקנות לעצמה מעמד של מפלגת מרכז ולאו-דווקא מפלגת שמאל-מרכז. אבל תחת הנהגה חדשה, כמו זו המתחילה להתגבש עתה, "העבודה" בהחלט יכולה לקחת את עצמה בידיים ולנסות ליצור את הכלים הנדרשים להשגת המטרה. אחד הכלים האופרטיביים הנדרשים הוא לפתוח את השורות ולאפשר כניסת כוחות חדשים למרכז המפלגה ולהנהגתה.
מרכז כזה חייב לייצג את כל שדרות העם - חילונים ומסורתיים, בני עדות המזרח ואשכנזים, בני מעמד הביניים ועובדי כפיים חרוצים. והחשוב מכול: אסור למרכז כזה להיות נשלט בידי קבוצות לחץ אינטרסנטיות תאבות ממון, משרות מדושנות ושלטון, החיות תחת ההנחה השגויה כי להן מותר הכול.
אולי איחוד הכוחות במחנה "העבודה" הוא אירוע היסטורי שבדרך נס מייצר תקווה חדשה שאולי תהיה דוגמה איך יכולים גופים דועכים, לקום לתחיה כעוף החול, ולבנות מחדש ובעוצמה את מה שנחרב במשך שנים, כאילו ביד גורל מתעתע, בגלל מריבות קטנוניות ומאבקי אגו מזיקים. זו כנראה ההזדמנות האחרונה שאולי לא תחזור.
כדי להשיג את המטרה הנכספת הזו חייבת ההנהגה החדשה לפעול בכול הכוח והנחישות, כדי לאחות את הקרעים, לאחד את השורות, לייצר חזית קרב בלתי ניתנת לערעור, ולרפא את הפצעים שהביאו לדימום שדרדר את "העבודה" עד אל גבולות הכיליון.
המשימה שנוטלת על עצמה ההנהגה החדשה היא כמעט בלתי אפשרית אבל היא בהחלט ניתנת לביצוע. אם ההנהגה החדשה תבין זאת ותרצה בהצלחה בכול מאודה, בדרך ברורה וניתנת להסברה, אולי יוכל הציבור להחליט אם האופציה החדשה שנפתחה בפניו, ראויה לזכות בעול הכבד של הובלת המדינה המורכבת והמסובכת הקרויה ישראל. ואולי בסופו של יום הבוחר ניתן יהיה לומר: רצינו מאוד ועל כן אולי לא תהיה זו רק אגדה.
