דוא"ל הגיע אלי ובו הזמנה, שמתכנסים בוגרי כתה ח1 במחזור מ"ה בבית ספר בלפור בתל אביב, שנת תשל"ג 1973. "לא להחמיץ! זה קורה רק כל 29 שנה"... - כתב יוזם המפגש, שהבטיח להקדישו למחנכת הנערצת, שכבר איננה בין החיים.
בווילה מרווחת במושב בדרום פגשתי שלושים תלמידים. כמה מהם נספחו לפגישה - הם עזבו את בלפור לפני כתה ח' או למדו בכיתה המקבילה ולא ויתרו על ההזדמנות.
סיפרתי מעט על מורתם, שממנה נפרדו לפני ארבעים שנה וקצת: "לפני שהגיעה אליכם, הייתה ראש הלשכה של קצין רפואה ראשי בצה"ל, ד"ר ברוך פדה. היה זה תפקיד חשוב והרל"שית זכתה להערכה רבה. והיא זכתה לדרגת... סמל ראשון. צה"ל היה שונה.
"כשגמרה את השירות הצבאי הציעו לה מלשכת הקרפ"ר, קצין רפואה ראשי, לעבוד בתפקידי שושו במשרד הביטחון. אבל אז התפנתה משרה של מורה מחליפה ברמלה. היא לא היססה וקיבלה את המשרה, שהייתה כרוכה בנסיעה כל יום באוטובוס מתל אביב".
בבית הספר בלפור לימדה זמן קצר יחסית וקיבלה פרויקט מיוחד, שהיה ניסוי ראשון בארץ - לשלב חירשים בבית ספר רגיל. שמונה היו בפרויקט, למדו בכיתה רגילה עם השלמות קצרות בשיעורים נוספים. כאשר גמרו את ח' וצריך היה להמשיך לתיכון, רצו במערכת החינוך לשלוח אותם ל... תיכון לכבדי שמיעה. המחנכת התקוממה ובמשך כל החופש הגדול התרוצצה והקדישה מאמץ רב לשבץ את התלמידים החירשים בבתי ספר תיכוניים רגילים, כל אחד לפי רמתו וכישוריו. היא הצליחה למנוע את החזרתם לאחור.
ישבו אנשים בחדר והעלו זיכרונות על מורה, "אשר הותירה בנו חותם עמוק, טביעת אצבעה עמוקה יותר מכל מורינו ומורותינו. מורה בעלת ידע נרחב, לב רחב ואנושיות עמוקה, אשר אנו היינו מרכז עולמה".
הוסיף תלמיד אחר: "הייתי חדש בתל אביב, הגענו מן המושב בדרום. המורה הפתיעה אותי ובאה לבקר אצלי בבית. לראות איך התלמיד מסתדר, איך אנחנו במשפחה. אף מורה אחר, אף פעם לא עשה זאת".
הייתה לה חשיבה "לא במסגרת" - היינו אומרים היום. זכרו: "'כאשר ירד שלג בירושלים, הפתיעה אותנו - מחר נוסעים לירושלים, לשלג'. לקחה אותנו לטיולים בתל אביב, לא במסגרת תוכניות בית הספר. עברנו ליד פסל האריה בסמטה פלונית בעיר ולא ידענו, שבחלון ליד האריה נוהג לשבת אביה, כי הייתה זאת דירת הוריה, שבה נולדה...
"ויום אחד הביאה לנו מורה-אורח, שילמד מתימטיקה שלא לומדים בבית ספר יסודי. הוא בא, לימד שיעור ושניים מעניינים. לא למדתי את זה בתיכון, רק כשלמדתי הנדסה בטכניון נזכרתי שאת השיעור הזה כבר קיבלתי"...
תלמידה אחרת אמרה בקול נמוך: "אני מורה ואינני מכירה מורים כאלה. אין היום".
סיכם מוטי: "היא לימדה, לא רק מתימטיקה, אלא גם ערכים, בשמשה דוגמה אישית. ואם רבים מתלמידיה, בני מחזורים שונים, סוגדים לה ולמורשתה החינוכית - הרי הדבר מעיד על אישיותה הקורנת ועוצמת המסרים שהצליחה לטעת בקרב תלמידיה ותלמידותיה".
ושרה סיימה: "ארבעים שנה אחר כך, אני ומערכת החינוך מתגעגעים אל חנה דקל ז"ל".
חנה נולדה בנובמבר 1939 ונפטרה מסרטן באוגוסט 1979.