קבוצה של אנשי שמאל ישראלים, וביניהם אישים פוליטיים הידועים בדעותיהם הקיצוניות המובהקות, פנתה לחברי פרלמנט באירופה במטרה לשכנעם להכיר באופן חד-צדדי במדינה פלשתינית.
ואולם, מעשה חמור זה עומד בסתירה גמורה ל
עצם הרעיון של קיום בחירות במדינה דמוקרטית. זאת משום שההנחה הבסיסית בכל תהליך של בחירות היא קבלת החלטת הרוב והסכמה-מראש כי השלטון שייבחר הוא זה שיקבע את דרכה של המדינה, מבלי שהצד המפסיד יקרא לעזרתו כוחות חיצוניים כדי לסכל את מדיניותה של הממשלה הנבחרת.
מדובר במעשה בלתי-חוקי בעליל, הנעשה תוך ביטול ושיבוש סמכותה של הממשלה שנבחרה-כחוק לנהל את יחסי החוץ של המדינה. זהו מעשה חמור של 'לקיחת החוק לידיים' אשר מטרתו המוצהרת היא סיכול מדיניותה של הממשלה תוך פגיעה קשה בזכותה ליישם את מדיניותה.
שמונה-מאות אנשי השמאל הישראלים, ובהם הסופרים
עמוס עוז, דוד גרוסמן, וא.ב. יהושע, ששלחו מכתבים אל פרלמנטים באירופה כדי לעודדם ולשכנעם להכריז על הכרה חד-צדדית במדינה פלשתינית, סבורים כנראה שהם מקדמים משהו גדול ונשגב - את השלום המיוחל.
אולם בפועל - הם מקדמים משהו גדול אחר - את "זכות השיבה" הפלשתינית. שהרי אם תקום מדינה פלשתינית בדרך זו, שהיא דרך של כפיה ולחץ מדיני וכלכלי, היא לא תקום כחלק מהסכם שלום, והפלשתינים ימשיכו את מאבקם בישראל ממעמד של מדינה. ואז, כאשר ישראל תבקש את השלום עם אותה מדינה פלשתינית עויינת, ידרשו הפלשתינים את "זכות השיבה" תמורתו. "שלום תמורת זכות השיבה" יכריזו הפלשתינים בפני כל העולם ויודו בליבם לאותם חותמי שמאל חרוצים שסייעו להם כה הרבה.
קשה להאמין שישנה בעולם מדינה כלשהי שהייתה מסכימה שיישלחו מכתבים לחברי פרלמנט במדינות זרות כדי לעודדם לפעול נגד המדיניות של הממשלה הנבחרת, ובמיוחד כשמדובר בנושא כה רציני וכה מרכזי.
קשה להאמין שישנה עוד מדינה בעולם שחלק מאזרחיה מעודדים, במישרין או בעקיפין, חרם כלכלי ותרבותי על מדינתם, ומוסדות אותה מדינה חובקים ידיים.
נשאלת השאלה - מדוע נשיא המדינה, המבקר לאחרונה אירועים שונים בחברה הישראלית, אינו משמיע הפעם את קולו? מדוע היועץ המשפטי לממשלה אינו פועל בדחיפות כדי למנוע את מעשה ההמרדה החמור? מדוע מפלגות השמאל של יצחק הרצוג ו
יאיר לפיד אינן מגנות את המעשה? מדוע מתעלמת התקשורת הישראלית מהעבריינות הפוליטית הזאת?
