מערכת בחירות די דומה לקפה. לא, לא בגלל שבסוף נשאר לכולם שחור בעיניים והמצב נשאר שקוע בבוץ. שתייני קפה שחור כמוני יודעים שצריך להמתין לפני השתייה כדי לתת לקפה לשקוע. כך גם במערכת בחירות. בתחילתה בוקה ומבולקה. כולם מתאחדים ומתפלגים. שמות נזרקים לחלל העולם. ידוענים למיניהם מחליטים להתמודד. סקרים ותחזיות מתעופפים מעל כל עץ רענן ועוד כהנה וכהנה.
כמו בשתיית קפה גם כאן צריך להמתין. לתת לאבק לשקוע. יש מפלגות שמתחילות באופוריה ומסיימות בדפרסיה. יש אחרות שמתחילות בדיכאון קליני וממריאות לhigh . חשוב לזכור כי סדר יומו של האזרח 93 ימים לפני הבחירות שונה לגמרי מזה הניבט מהתקשורת והגיגי הפוליטיקאים. השאלה אם
איציק שמולי ייבחר בעבודה או
איוב קרא בליכוד והאם שטבון ירוץ עם ישי או אולי אלרוב עם כחלון מעניינות את האזרח פחות מהשלג אשתקד.
לכן יש להיזהר בניתוחים ועוד יותר מתחזיות.
אחרי קפה מהביל הגיע הזמן לכדורגל. כאן ברור לכל חובב ספורט שהאלופה היא הקבוצה שצברה את מירב הנקודות בתום העונה ולא זו שפתחה בבליץ ואחר כך תש כוחה. כך גם בבחירות. בבחירות סופרים קולות. לא מספר מופעים בתקשורת ואפילו לא לייקים בעמוד הפייסבוק. הספירה מתבצעת ביום האחרון ל מערכת הבחירות. הפעם ב-17 במרס. מניסיוני אני מכיר מפלגות ואישים שמצטערים (גם לי זה קרה לא פעם) שהמצב לא הפוך: הספירה ביום הראשון למערכת הבחירות והסקרים בסופה.
בשיטת הבחירות הנהוגה בישראל ראש ה
ממשלה הוא זה שמצליח להרכיב קואליציה. לא בהכרח ראש המפלגה הגדולה (שאלו את
ציפי לבני שסבלה 4 שנים באופוזיציה על-אף שקדימה זכתה במספר המנדטים הגדול ביותר. גם המערך בראשות פרס ב-1984 זכה ב-44 מנדטים. הליכוד של שמיר ב-41 בלבד. והתוצאה: רוטציה). הואיל וכך צריך לקחת בחשבון מספר הנחות יסוד (גם הן לא אקסיומתיות):
- המפלגות החרדיות - יהדות התורה ושס אינן פוסלות ישיבה בממשלה עם שום גורם אך לא יהיו אלו שבגללן לא ירכיב נציג הימין ממשלה כלומר דרוש גוש חוסם של 60 נגד מועמד הימין).
- מפלגות הימין הרך כמו מפלגותיהם של ליברמן וכחלון הן בעלות עמדה דומה. לא פוסלים אך גם לא יעבירו שלטון.
- יש עתיד תנהג באופן הפוך. בעיקרון תתמוך במועמד השמאל אך לא תהסס להצטרף לממשלת ימין אם לא תהיה אופציה לממשלת שמאל.
- הליכוד העבודה והבית היהודי שהן מפלגות דגל במחנותיהם (נכון לעכשיו) יכהנו כל אחת זו בממשלתו של זו אם המצב יחייב זאת.
- מרץ והאיחוד הלאומי הן מפלגות יותר אידיאולוגיות ולכן יתמכו רק בממשלה שתובל על-ידי הגוש אליו הן משתייכות.
איחוד כוחות בגושים השונים אינו מביא בהכרח לגידול בכוח. לעתים האיחוד מביא לאיבוד מנדטים אלא אם אחת המפלגות לא עוברת את אחוז החסימה. זה עלול לקרות גם לרשימה המאוחדת לעבודה ולתנועה (בוז'יבני) כפי שקרה לרשימת הליכוד ו
ישראל ביתנו (בילרמן) בבחירות האחרונות. תחרות בין קבוצות בתוך אותו מחנה הן בעלות אופי יצרי יותר ומגדילות את אחוז ההצבעה).
להערכתי האיחוד מכורח הגדלת אחוז החסימה בקרב המפלגות הקרויות ערביות עשוי/עלול להקטין את מספר חבריהם בכנסת הבאה. בכל מקרה מגדילי אחוז החסימה לא חשבו על העובדה שהמצאות סיעה בכנסת בת 10 חכי"ם ויותר תזכה בדין במקומות בכל ועדות הכנסת על-פי כוחה היחסי המאוד משמעותי וכך נזכה לראות את
חנין זועבי כחברה בוועדת החוץ והביטחון. איני משוכנע שהמחוקקים חשבו על כך לפני התבעתם.
רשימת העבודה והתנועה השיגה הישג מאוד משמעותי, עד עתה: היא ריסקה את התובנה שיש רק מועמד אחד לראשות הממשלה-נתניהו. חסרונה הגדול הוא בחדשנות הרוטציה. לא ברור אם הציבור יקנה את המוצר של 1+1 חינם. גם במרכול מבצעים כאלו זוכים לחשדנות ולבדיקה מדוקדקת האם לא העלו במכוון את מחיר אחד המוצרים.
במפלגת העבודה יש תופעה מעניינת מזה שנים. לפני בחירות צירי ועידת המפלגה תומכים בלחי ערעור בכל החלטה בין אם היא נראית טובה בעיניהם ובין אם לאו ומיד בסיומן הם מביעים את התנגדותם בקולניות ראויה לציון. קשה לי להאמין שאין בקרב 3000 צירי הוועידה או 14 חברי הכנסת (בנוסף להרצוג) ולו אחד שחושב שהאיחוד הרוטציוני אינו מועיל או לפחות מטיל בו ספק. היעדר ויכוח פנימי אמיתי שמוכרע בהחלטת רוב אינו מתכון לניצחון בבחירות. למעט ויכוחים היו בתנועת העבודה עד אובדן השלטון ב-1977. ויכוחים על דרך. ויכוחים בין אישיים. כל אלו לא הפריעו לנצח בבחירות. השאלה בוויכוחים פנימיים היא כיצד הם מוכרעים והאם המיעוט מקבל הכרעת הרוב ותו לאו.
אז עד הפעם הבאה, חכו קצת, תנו לקפה לשקוע ותיהנו ממשקה מעורר וטעים.
