לפעמים אתה שואל את עצמך, מה גורם לבית קפה אחד להצליח ולבית קפה אחר, להמשיך ולשרוד. השאלה הופכת מהותית וחשובה, לעין ערוך, בייחוד בעיר, תל אביב, שבה נפתחות מסעדות ונסגרות, בקצב מסחרר ובתי קפה נפתחים ונסגרים בה, בקצב עוד יותר מסחרר. זאת באמת שאלת המיליון דולר, שאם הייתי יכול לתת עליה תשובה ברורה, הייתי הופך יועץ לענייני מסעדות ובתי קפה ונוטש את עיסוקי, היומיומי והשוטף כמשורר, סופר, עורך-דין ומרצה. בינתיים, עד שאמצא תשובה חד-משמעית לשאלת מיליון הדולר הנ"ל, אני נאלץ להסתפק וליהנות מהצלחותיהם של אחרים.
הפעם, נמצא על הכוונת בית הקפה "קפליקס", שלמעשה הופך - אט אט ובבטחה - לרשת חמימה, קטנטנה ומוגנת של יודעי ח"ן וצופני סוד, בתורת הקפה והמאפה. איני יודע מה קדם למה, הסניף ביפו, ברחוב סגולה, שבו נמצא גם בית הקלייה של "קפליקס" או הסניף השני, האהוב והחביב עלי, שהתמקם לו בקומה הראשונה של בית באוהאוס, בשלמה המלך, פינת רחוב זמנהוף - בית שעל המרפסת שלו יושבים - מעשה של קבע ומעשה של שגרה - חבר'ה צעירים, כשלפטופ פעור להם לרווחה נגדם. הם מקישים על הלפטופ ללא הרף, לוגמים מעשה מוכני מהקפה ונוגסים, כבדרך אגב בעוגה, כאשר חיוך אידיוטי - ממש חיוך אידיוטי רחב ומדושן - מרוח להם, על פרצופם.
אודה על האמת ולא אבוש, לא ידעתי שהמרפסת הזאת היא חלק מבית הקפה "קפליקס" ולא נתתי ליבי לכוסות הקפה, המונחות לצד מכשירי הלפטופ הללו. רק - בדיעבד ולאחר מעשה - כשהחבר'ה מהמשרד שלי - שהם יאפים רציניים ואינם כמוני, יאפי חובב ומזדנב, הפנו שימת ליבי לכך, שמדובר בבית קפה של ממש - טיפסתי בגרם המדרגות ומצאתי עצמי, בממלכת קפה של ממש. פתאום נסתבר והסתבר לי, שיש כמה וכמה סוגי קפה. יש דרגות קלייה שונות (לא שלא ידעתי קודם, אבל לא הייתי ער להנגדה הקיצונית ולמשמעויותיה) ובקיץ יש גם קפה קר, שמטפטף טיפות טיפות, אל בית קיבול, כאילו מדובר בעינוי סיני, להבדיל. מאחורי הבר, ישנם ברמנים מתחלפים, אבל על המלאכה מנצח אופיר - שברצינות תהומית, תהומית ממש - לא נותן לשום לדבר להסיח דעתו. דעתו לא תוסח, עד שהוא לא יסיים מלאכתו על הצד הטוב ביותר וליתר דיוק - על הצד המעולה ביותר.
נכנסתי למקום והרעמתי בקולי קולות "שלום פלצנים", חיכיתי קמעה והמשכתי בקולי הרועם "יא פלצנים" והמתנתי למענה. אופיר הרים עיניו מעל ספל הקפה שבו עסק - התעסקות יתר - הביט בי בתמיהה, פתאום החליף הוא תמיהתו, בצחוק מתגלגל. "מה אתה רוצה"? שאל אותי, משלא הגבתי המשיך "איזה"? "איזה קפה אתה רוצה"? הבהיר שאלתו. בחרתי דווקא בגזוז אמרנה, זכרונו לברכה, שכבר לא מייבאים אותו יותר לארץ. מאז, כל פעם שעיצבנו אותי בבית משפט או במשרד, יצאתי לבית הקפה, בשלמה המלך, פינת זמנהוף, הערתי אל תוכי סירופ אמרנה מהול בסודה ואיזה עוגה פלצנית מ"לחמנינה", שזכתה ממני בתיאור הבלתי מחמיא בעליל "פלצנינה", בשל המיוחדות שלה. לא. לא. אל תלכו שולל אחרי כותרות. העוגות של "לחמנינה" מדהימות, מה זה מ-ד-ה-י-מ-ו-ת ואם אופיר לא היה שם יד על מכסה העוגות, הייתי טורף את העוגות, יחד עם מכסה המתכת שעליו מונחות הן, כתצוגה ללקוחות בכוח.
השבוע פתחה הרביעייה החרוצה, כלומר: יעל, פיליפ, אופיר ויניב, את הסניף השלישי שלהם, ברחוב יוחנן הסנדלר 23, פינת רחוב העבודה 18 וגם הפעם - הם מצאו מרפסת שצופה אל הרחוב. הם בנו במקום מקומות ישיבה והעיקר - העיקר יצרו מקום עם אווירה חמה, שנעים לשבת בו ולהעביר חצי שעה-שעה ואולי גם יותר, בשיחה בטלה על עוגה משובחה וכוס קפה משובח, לפחות באותה רמה, אם לא יותר. ויסלחו לי אנשי "לחמנינה" על מיעוט הפרגון שהם זכאים לו - מכוח עצמם - בגין מוצרי המאפה שלהם - ובצדק!
צחקתי, עד דמעות, כששמעתי שביום השני השבוע - אזלו לחבר'ה מ"קפליקס" יוחנן הסנדלר, הסנדוויצ'ים שלהם, לאחר שההורים, שהפקידו את עולליהם וילדיהם הצעירים בידיהם האמונות של המורים והמורות בבית-הספר הסמוך, באו להירגע על כוס קפה וסנדוויץ' והם נאלצו להסתפק, אך ורק, בכוס קפה, מפאת מיעוט הסנדוויצ'ים. הרביעייה העליזה והחרוצה לא צפתה לכזו הצלחה. ודרך אגב אופיר, למה אין עוד קרח בסניף החדש? אתם כבר פתוחים שלושה ימים והגיע הזמן שתביאו קרח! מה אתה חושב, שאני אביא קרח מהמשרד שלי בכיסים?!?!?!
אז, זהו זה. היכנסו ל"קפליקס" זמנהוף פינת שלמה המלך או היכנסו ל"קפליקס" יוחנן הסנדלר, פינת העבודה ותראו שכלפי חוץ, אין במקום הזה שום דבר מיוחד, חוץ מעיצוב בסיסי שמשרה אווירה נעימה וחמה. וזו בדיוק הנקודה! האווירה הנחמדה והחמימה, זה עיקר העיקרים. תסלח לי יעל שעדיין לא באתי לבקר אותה ביפו, אבל הבטחתי לאופיר שאת מופע האימים שלי אני גם אערוך אצלה - ברחוב סגולה ביפו. לאחר שביקרתי אצל שתי האחיות, בזמנהוף וביוחנן הסנדלר, אין שום סיבה להפלות לרעה האחות הבכירה והבוגרת, בייחוד שהיא משמשת, לא רק כבית קפה אלא גם כבית קלייה. תל אביב הופכת אט אט, לעיר שנעים לחיות בה, לעיר שכל אחד מוצא לו בית הקפה השכונתי, הקיוסק השכונתי ובקיצור הוא מצליח לבדל עצמו מן ההמון.
יופי טופי יניב, פיליפ, יעל ואופיר. יופי טופי, על באמת. תודה שאתם מביאים חיוך ושמחה לחיינו ואנחנו מחזירים לכם חזרה, בשטרות מרשרשים. זה הוא הבסיס ה-א-מ-י-ת-י לברטר. חיוך תמורת מטבע וקפה תמורת שטר. המשיכו להעניק לנו חום, חיוך, מאפים ושתייה משובחים ואנחנו נעניק לכם מטבעות ושטרות. כה לחי!
