במעגליות המאפיינת את עם ישראל, אותו החודש המסיים את חג האורות מוביל לפתיחת תקופת חושך. היום שבו החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. היום נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים ביחד עם צום גדליה, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.
מצינו חומרה מיוחדת בצום עשרה בטבת, שאין בצומות האחרים, אפילו לא בצום תשעה באב. כל הצומות אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת, חוץ מעשרה בטבת שאפילו אם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, בהיות שעליו נאמר במפורש בנביא יחזקאל: "ויהי דבר ה' אלי...בעצם היום הזה" (כ"ד, א-ב). המילים בעצם היום הזה הם הקובעים את מהותו של היום הזה שלא ניתן לשנות בו את התאריך.
מדוע אנחנו צמים בעשרה בטבת, בית המקדש הרי היה עומד אז על תילו?
האבודרהם ראה בחומרתו של צום זה והשווה אותו לצום יום כיפורים שגם עליו נאמר "בעצם היום הזה", שבשניהם אם חלים הם בשבת לא ניתן לדחותם. אומנם בסדרי הזמנים בלוחות השנה שלנו אין מקדשים את החודש על-פי הראייה, אין יום עשרה בטבת חל בשבת. רבי יהונתן אייבשיץ הסביר בספרו "יערות דבש" (ח"א דרוש ב') על-פי האבודרהם, שעשרה בטבת הוא "יום הרע אויב בקודש לצור על עיר, ויום ההוא קשה לישראל למאוד יותר מיום חורבן הבית, כי ט' באב אינו דוחה שבת, ואילו י' טבת דוחה שבת כמו יום הכיפורים, ומזה מופת כי צרה גדולה הייתה, וכל התחלות קשות, וכיוון שכבר הותרה הרצועה מלמעלה לצור על עיר, כבר אחר-כך הייתה הדרך כבושה לפני אויבי עמו לעשות כאשר זממו בעוונות הרבים".
מובן אפוא שיום עשרה בטבת המשמש כיום צום ותענית מיועד ליום של חשבון נפש וליום התעוררות ותיקון כפי המובא ברמב"ם בהלכות תעניות (פ"ה, ה"א): "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי תשובה.
ויהיה זה למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה. עד שגרם לנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב".
כלומר, ימי התענית הם לא רק לזיכרון של צרות העבר, אלא הם בעיקר ימי תשובה וחשבון נפש לתקן את מעשי העבר ומעשינו בהווה. ולא רק, אלא שגם אם באה צרה חדשה על עם ישראל, ישנה מצווה מהתורה לזעוק ולהתריע על-כך. כידוע, אנו זוכרים היטב אירועים גדולים, אם היו אלו אסונות או שמחות. בתודעה האירוע נצרב חזק ברגע שבו הוא אירע. תשעה באב נצרב בזיכרוננו בעת חורבן בתי המקדש הראשון והשני. אך אנו יודעים שכל האירועים סביב החלו הרבה קודם. כל מאורע פרטי או כללי, מתחיל לפני שהוא מתרחש. כאן באים חכמינו להדריך אותנו לא להיתפס רק לרגע האסון, אלא לחפש אחורה, מהיכן שהכול התחיל, היכן היינו צריכים לזהות את הסימנים הראשונים ואז לפתוח בזעקה ובתיקון.
יום עשרה בטבת, היום שבו החל המצור על ירושלים שהוביל לחורבן בית המקדש ולגלות בבל טומן בתוכו מסר חשוב שנועד לגרום להתעוררות עם ישראל ולשנוי בדרכיו, אולם הוא באותה תקופה לא עמד במשימה זו. דבר שהוביל לחורבן וגלות. המסר שהועבר לעם ישראל בתקופה ההיא, לפני החורבן, קיים עדיין לנגד עינינו ועלינו לממשו להתעורר ולעשות חשבון-נפש תמיד ובפרט בימים אלה.
