סיפר לי ידידי מ.ד שבשעה שיצאו הוא ואחיו לאחר המלחמה מן היער בו הסתתרו לאחר שנמלטו מגייסות הגרמנים שפשטו על עיירת מולדתם וטבחו בה יהודים, ומי שלא הרגו אותו העמיסו אותו על קרונות להריגה, כי דומה היה עליהם כי הם היהודים האחרונים שנותרו בעולם.
בדבוקה הקטנה של פרטיזנים ששוטטה ביערות ואספה את שני הילדים אל שורתה הדלילה, לא נמצא אף לא יהודי. כשהיו מתגנבים באישון הלילה אל כפרי איכרים שהיו פזורים בשולי היער לגנוב שם לחם או חלב או עופות למחייתם, היו בתי היהודים שהומתו או הוגלו נטושים ואם לא נתיישבו בהם פולשים, עשו אותם אסמים ואורוות ורפתות. העולם כולו נעשה צר מהכיל ולו יהודי אחד.
ימים רבים עברו מאז סיפר מ.ד סיפורו, ואיני יכול לשכוח אותו. כמה סיפורים אחרים, נוראים מכל, מצמיתי לב שמעתי מספרים מאז, וסיפור פשוט זה עודנו הומה בי ביחידותו. שני אחים. לא שורד אחד. לא נער היוצא מן היער לבדו והוא יודע שאין מלבדו עוד יהודי אחד בעולם. שניים. שיהיה מי לספר ויהיה מי לשמוע. שיהיה מי שיאמר בעולם שאין יותר יהודים בעולם ושיהיה בעולם מי שידע.
לא יתום ויתומה שאולי יעשו לימים בית. שני אחים. לא רק שמלבדם לא נותרו יהודים בעולם אלא שגם אחריהם לא יהיו עוד. לא שני נערים. בנים לאם אחת ולאב אחד. לכל היהודים אם אחת ואב אחד ושני אחים שלא נחסכו מלמות גם הם אלא כדי להעיד שהסיפור היהודי הגדול נגמר ואי-אפשר שתהיה לו תוחלת עוד. זה הסיפור. כך קידמה המלחמה שנגמרה את שני הניצולים הקטנים. כך אמרה להם כי גם הם לא ניצלו. אחרון החיים משול כאחד המתים.
אבל מ.ד. ואחיו הקטון חיו. ומעט מעט ראו שהעולם מתמלא והולך ביהודים. יהודים בשיירות למחנות עקורים. יהודים ברכבות שנסעו אל הים האחרון לעלות שם באניות מעפילים. יהודים שנחתו בחופי ארץ ישראל להצטרף ליהודים שחרשו את האדמה וקטפו פרי בבוסתנים, ועמדו על המשמר בלילות ויצאו למלחמה על הארץ הזאת שלהם.
יהודים שלפתע היו רבים הרבה יותר משאפשר למנות אותם, כי הם לא היו שני אחים אחרונים אלא ריבוא רבבות יהודים ראשונים ליהודים שלא יחדלו לבא לעולם וגם אם לעולם יהיו "אתם המעט", הם יהיו ככוכבי השמים לרוב.
אבל מ.ד ואחיו הקטון שחיו לתוך התחייה היהודית ההומה בשצף תאוו חיים, לא שכחו את הרגע בו יצאו מן היער. והם סיפרו. שוב ושוב סיפרו. אך לימים הם מצאו עצמם פתע מספרים את הסיפור שלהם למי שלא יכול היה להבין אותו עוד. המלחמה ההיא הגדולה הייתה להיסטוריה. ההיסטוריה שייכת למיליונים.
ההיסטוריה גדולה מכדי שיהיה לה מקום לשני אחים. היסטוריה היא מרחב של שמות עתירי הדים מרעישים. ההיסטוריה היא תחנות בהם מצטלבים כוחות אדירים המונים מספרים, לא אנשים, קרבנות, לא יתומים ולא הורים שכולים, ולא עקורים המחפשים בין החרבות את חיילי הבדיל של ילדותם ואת הבובות המומתות של משחקי התינוקות.
ההיסטוריה היא לא אגדות של יערות ובקתות איכרים בלילות מושלגים. ההיסטוריה רוכנת על ספרי האנושות. אין לה עניין ב"זה ספר תולדות אדם". מ.ד ואחיו הקטון לא מעניינים אותה. הסיפור שלהם הוא לא הסיפור שלה. היא מדברת את עצמה באוזני הילודים של היום, ואלה אינם יכולים להשיג אלא מה שמדברים באוזניהם. "היהודים האחרונים בעולם" לא כתוב בשום היסטוריה שאוספת כנסים לדבר בהם באוזני החיים. מה שהיה אינו מה שיש בהיסטוריה וההיסטוריה אינה בהכרח מה שהיה אלא מה שאומרים שהיה. מה שאומרים - אומרים להיום, ומ.ד ואחיו הקטון אינם חשובים היום. הם לא לשים אותו. הם לא רוקמים אותו. הם פה. לא יותר. הם היהודים האחרונים של עולם שהיה. היהודים של היום אינם היהודים האחרונים שהיו.
ואני אומר לכם, כי מ.ד ואחיו הקטון לא היו היחידים שנדהמו לדעת שהם האחרונים בעולם. אני אומר לכם שהיהודים שעמדו באומשלאג פלאץ וחיכו שם לרכבות שתיקחנה אותם לאיזה "לאן" שלא בעולם הזה, שתקו בעומדם צפופים ונכנעים את שתיקת האחרונים וידעו שאחריהם לא ייוותר עוד איש ביהודי בעיר לקחת אותו לרכבות. בקרונות שנסעו ימים ולילות לרציפי כלבני הרועים הגרמנים ששמרו בל ינסה איש להימלט מן הסלקציה, נחנקו למוות היהודים האחרונים ואלה שלחמו על החמצן המתכלה ידעו שהם היהודים האחרונים שנושמים עוד לרגעים בעולם. ועל דרגשי העץ שורץ הכינים לא עצמו אנשים ונשים בלילות את עיניהם לבל יראו בחלום כי הם היהודים האחרונים שהולכים עם בוקר אל מותם.
היו יהודים בעולם. היו יהודים במנוסה. היו יהודים על גבולות ארצות ההצלה הנעולים. היו יהודים מעבר לימים שנותרו בחיים ואין יודע אם שאלו עצמם אם לא הקיץ הקץ על העם היהודי והם האחרונים שדרים עדיין על הפלנטה המנערת אותם מעל פניה או אם הודו לאלוהים כי ניצלו, בנס, הם ולא אחיהם, והתפללו לתבוע מן השמים כי יחוסו עליהם גם למחר, או אם אמרו בליבם כי איש אין בארץ הרשאי עוד לקרא להם לדין תורה על שהם עתידים לנטוש את החזית האחרונה של יהדותם.
היו. היו יהודים בעולם. אבל כל יהודי ויהודי שהעלו אותו על המוקד באין ספור המחנות, במאות הגטאות, בפאתי היערות בהם כרו להם קברי אחים, שראו בעיניהם שהעולם הזה הורג אותם עד האחרון בהם, ידע כי הוא היהודי האחרון בעולם. שלא יהיה לו סופד. שלא יהיה לו בוכה. שלא יהיה לו קדיש.
רזים יש בקדיש. היתום והקהל משוחחים אלה עם אלה. היתום אומר. הציבור עונה. זו שיחה שיאה לקדש בה את שמו הגדול. זו שיחה אליה מצטרפים המתים ששפתותיהם מדובבות מן הקבר ואומרות אמן. זה מנין של השמים ושל הארץ של החיים ושל המתים, של ענווי ארץ ושל שועיה, של ענקי הרוח וצנועי המעש. של העם היהודי. כולו. זאת שבועה ששום יהודי אינו היהודי האחרון. יונה הומה מעל היערות ומעל לערבות ומעל לגאיות ומעל כיכרות העיר האפלות ומעל מסילות הברזל ההולכות אל הרציף האחרון והוגה כי הרגע ההוא בו כלאה אתכם הידיעה כי אתם היהודים האחרונים בעולם בקברי המתים שאין להם פותחים, הרגע ההוא לא היה. עכשיו הוא אז לא היה.
אתם יוצאים חופשי. מסתורי יום הקדיש הכללי.
