כמו שטיח מפואר, העשיר בצורות מגוונות, צבעים ואוירה, כך מתרקמים הדמויות וסיפוריהן לכדי אחדות אחת, שבחירת הקאסט המדוקדקת של הבימאי ארתור קוגן שצולחת להמחיש את בעיותיהן שהן בעיות האדם המודרני כיום - מצליחה לגעת בלב הצופים. הגיוון בדמויות, והיכולת של כל שחקן בהצגה להחצין את הייחודית שבה, היוצרת את העושר הבימתי - לעיתים מצחיקה מאד, לעיתים נוגעת בנימים רגישות אצל רבים. כשהנושא הוא (כרגיל אצל צ'כוב) האומללות, השעמום שבחיים בכפר, בעיות כלכליות שהאצולה והמעמד הבינוני סובל מהן בגלל הבטלה וההסתמכות על תמיכות הורים או הורי אלה שנישאים אליהם מטעמי נוחות. הצביעות החברתית, ההתנשאות של בעלי ההון על העמלים, מקבלים עיצוב מבריק בשימוש במשרת שחור העור, גברילה, (חמיס אלשייח) אליו מדברת הגברת זוזושקה באנגלית (כמו היה איזה מהגר עבודה כמו אלה המציפים את ארצנו). האנוכיות של איבנוב (איתי טיראן), גיבור המחזה, שבגלל חוסר מזומנים אליו נקלע, מסרב לשלוח את אשתו שרה (הלנה ירלובה, המלכה של ההצגה, ושל התיאטרון הישראלי בכלל) החולה אנושות לטיפולים בחו"ל. אהבתה העזה של שרה היהודיה לאיבנוב, גורמת לה להינשא לו ולהמיר את דתה ועקב כך – הודרה ממשפחתה והפכה עניה כמותו – ואכזבתו של איבנוב מכך מגבירה את אנוכיותו, והיא המביאה בסופו של דבר למותה. נישואיו אליה שהיו נישואי נוחות, הפכו עבורו לבית כלא ממנו אינו יכול להיחלץ; איבנוב מוקף בחבורה של נצלנים כמו הרוזן שבלסקי (הטאלנט גדי יגיל הנפלא בתפקיד זה), שקטע הריקוד של הקאזאצ'וק שלו היה מופלא, אם להיזכר בתאונה ששברה את רגלו לפני שנים ספורות. או מנהל המשק התחמן של איבנוב, מישה, יואב לוי (מ"פולישוק") המרנין והאנרגטי, שמומחה בקומבינות שלרוב לא צולחות, כמו למשל להשיא את הרוזן שבלסקי לאלמנה הדשנה העשירה מרפושה (אסנת בן יהודה), שכל סצינה שלה, כמו כל סצינה של עירית קפלן, מדגימות קומיקאיות עסיסיות מהמעלה הראשונה. כך מצוי בבית איבנוב הרופא הצמוד של שרה הגוססת, אורי רביץ, היחיד המלא רגש אמיתי לחולה, שגם מהול באהבה; כך גם טל וייס בדמות המגמגם שמחדיר רגעי צחוק בתוך הטראגיות והשיממון של הגיבורים וגיל וינברג המרשים בכל אחד מהקטעים בהם הוא מציג מיגוון מצבי רוח ואופיים. חבל שקטע הריקוד שלו הכה קצבי קצר כל כך.... כל פניותיו של איבנוב ללבדייב, בעלה של המלווה בריבית זוזושקה - לא עוזרות. (דודו ניב ממלא את התפקיד בבשר ודם, גוף ונפש). האישה, הקלפטה זוזושקה (עירית קפלן) שהפה הגדול שלה וביטוייה הבלתי אמצעיים אינם מותירים ספק באשר לאופיה וחוסר אמונה באיבנוב, מתנגדת לדחית החזר ההלוואה, כך היא גם מתנגדת לנישואיו עם בתה הצעירה והיפה סשה (דנה מיינרט המתוקה הכה אמיתית ברגשותיה), לאחר שאשתו שרה מתה ביסורים. בין שלל הטיפוסים המתארחים בין אם אצל איבנוב ובין אם בבית בעלת הקופה הרושמת, ישנה גם אבדוטיה הקשישה, תחיה דנון המבריקה בדמות הקלפנית שיודעת כה טוב להבחין בפני שחקני הפוקר, מתי לפתוח את הקלפים ולזכות בכל הקופה. הופעתה היא בית ספר לשחקנים. שמחה ברבירו הססגוני הוא זה שחוטף בגללה הפסדים. למעשה, שלל הטיפוסים על כל רבגוניותם, הם הדוגמה לבעיות שהעסיקו את החברה הרוסית אז, והיוו את לב המשבר שגרם בסופו של דבר למהפכה הבולשביקית וחיסול שלטון הצארים, עם כל האצולה הלבנה הרוסית. כולם הם הרקע והסיבות למצב הגרוע בו הייתה נתונה החברה הרוסית, הפארזיטית, כשבלב הסיפור ניצב איבנוב עם המצוקות הנפשיות שלו, עם הדיכאון שאינו יכול להיפתר ממנו, והעצב שגרם לו להתייבש ולכמול כמו פרח. איתי טיראן, בדמות כה שונה מכל אלה שהציג עד היום, שהקרוב לה ביותר היה "המלט", חוזר בכל פעם במחזה על תחושת הבדידות והיאוש, שנראה שאין מוצא לו. בסצינות האחרונות שלו, בהן הוא מגיע לשיא ולסיכום, הוא פותח את ליבו בפני הקהל, ומתוכן הדברים נראה כמו היה הוא-עצמו איבנוב. ההתמזגות של השחקן עם הדמות הופכת את שניהם לאחד מוצק. החלק היותר פילוסופי, רעיוני, רגשי ורוחני בהצגה הוא וידוייו של איבנוב. הוא אינו צבוע כמו כל היתר. הוא אומר את דעתו האמיתית, ובכך מאמלל את שתי נשותיו, ולא עוזרת עובדת היות שתיהן אוהבות אותו ללא סייג. הוא אינו יכול יותר להילחם כמו דון קישוט בטחנות הרוח. הוא מרגיש שהגיע לקצה גבול יכולת הסבל הנפשי שלו. ודוקא לאחר סצינה כה מצחיקה וקומית נפלאה של עירית קפלן לקראת הסוף, הוא מגיע תוך תהליך זיכוך נפשי להחלטה לסיים את מהלך הסבל האישי שלו. היותו של ארתור קוגן גם מנהל בית הספר למשחק "בית צבי", וגם הבימאי של שחקני ההצגה לא היוותה עבורו בעיה. כי את רובם הדריך ולימד בשנותיהם כסטודנטים של בית צבי. כך הצליח לקבל בקלות את המיטב שבכל אחד מהם, וכך נוצקה המסגרת השלמה ומלאה של ההצגה רבת המשתתפים, העשירה בבעיות, באירועים ובהתרחשויות. מה גם שלצידו עזר בבימוי אסף פרידמן הצעיר המבטיח. הרעיון של קוגן וטיראן לתרגם את המחזה לשפה יומיומית מובנת וקולחת, וללא האיפיונים המיושנים של פעם, עם תוספת קריצות לימינו – כמו השימוש באייפון, הסלפי, המכוניות ולשלב את כל התאוות והתשוקות לכסף קל במחיר התפשטות מערכי המוסר – הרי הם גם מה שקורה כאן ועכשיו מדי יום; כל אלה יחדיו: הם שעושים מהפקת התיאטרון הקאמרי את הצגת צ'כוב יצירה מודרנית, עכשווית ועסיסית. לא עוד צ'כוב - משעמם, אלא חדשני ונוגע לכולם.