רחל מיפו נולדה בעיר סופיה שבבולגריה, המקום בו חיים האנשים הכי טובים בעולם (כהגדרתה). נולדה כבת זקונים לשלושה אחים גדולים, בוגרים ממנה בשנים רבות אשר אהבו ודאגו לה כעל בבת עיניהם.
הוריה עלו לארץ בשנת 1948 - בעקבות שלושת בניהם, יחד עם כל הבולגרים, והתיישבו ביפו. היא נישאה לאביר נעוריה ולהם הבת נאווה והבנים זיו וגורי.
הנושא המנחה בשירים לפרסום הוא, הביקורת החברתית. לדבריה, "אם נתנה לי המתנה ואני יכולה להביע, הרי שאני מחויבת להביע על האנשים שהחברה חבטה בהם".
מספרי השירה של המשוררת רחל מיפו, אשר ראו אור:
"משירי עירי" - הוצאת ספרית הפועלים;
"שירי חברה ומחשבה תחילה" - הוצאת עיתון 77.
נוסף לכישרונה הספרותי, רחל יוצרת בובות בדגש של תולדות הלבוש. בדרך-כלל הבובות הן כקבוצה המראה את התמורות והשינויים אשר חלים על הבגדים במהלך ההיסטוריה. לדוגמא: קבוצת הבובות שנוצרו בעקבות ספרו של הרצל "לטנוילנד", מתחילת 1900 עד 1920 סיום מלחמת העולם הראשונה, הבובות מראות את התמורות שחלו במהלך השנים האלה בבגדי הנשים בעיקר. הבובות מוצגות בדרך-כלל בתערוכות.
המשוררת ניהלה שנים רבות את אתר אנ"י - איגוד נשים יוצרות בישראל, בהתנדבות ובאהבה רבה בכל הקשור לנושאי: ספרות, תרבות ואמנות. רחל ראיינה רבות מהמשוררות והסופרות וכן יוצרות מתחומי האמנויות הפלסטיות ופרסמה אותן באתר האיגוד.
1.
מנגינה בזרימה (ע' 71)
שָׁמַעְתִּי מַנְגִּינָה שֶׁהָלְכָה וְהִסְתַּלְסְלָה
וְרָצְתָה לַעֲלוֹת מַעְלָה מַעְלָה
כִּי זוֹ דַּרְכָּה שֶׁל מַנְגִּינָה
לַעֲלוֹת.
וַאֲנִי עָמַדְתִּי כָּךְ
עַל מַדְרֵגָה אוּלַי גְּבוֹהָה
לֹא מַסְפִּיק גְּבוֹהָה, כְּאוֹתָהּ מַנְגִּינָה,
אָז הִיא זָרְמָה וְהָלְכָה לָהּ
אִי אֶפְשָׁר לְהַחְזִיר מַנְגִּינָה.
ש. אם הבנתי נכון את השיר שקראנו כאן, האם דברים שנעשים או מבוצעים בפועל, משהם לוקים להערכתך בחֶסֶר, אבד ערכם, ואין טעם לעסוק בהם יותר?
ת. השיר נכתב לאחר הקשבה מאוד מרוכזת בקונצרט יפה. המוזיקה כמו הספרות בניגוד לאומנות פלסטית, הרי שהצלילים באים לרגע, לשניה ועוברים הלאה. הם נכנסים לאזן ואל התודעה ברצף של הזמן וישר אצים רצים הלאה. אי-אפשר לחזור לאותו רגע של ביצוע. אפשר להרחיב הרבה מנקודת מבט זו, אבל היות שמתחשבים בזמן, אין צורך. לעומת זאת, באומנות הפלסטית רואים את כל ההתרחשות ברגע הראשון. אבל כמובן שיש אפשרות לראות את הדברים כפי שהצגת אותם כל-כך יפה.
2.
בריאת הבראת המשק (ע' 43)
בְּרֵאשִׁית
קִצְּצוּ בַּתַּקְצִיב
וְגֵרְדוּ בַּפַּדַּחַת.
אַחַר כָּךְ הוֹסִיפוּ צָלָ"שׁ
עַל חֶשְׁבּוֹנָם וּבְחֶשְׁבּוֹנָם
וּמִיָּד הֵמִירוּ אוֹתוֹ בְּמִסְפָּרִים
וְנָסְעוּ בִּמְכוֹנִיּוֹת שְׂרָד אֲפֹרוֹת לַמִּשְׂרָדִים.
בַּדֶּרֶךְ קָשְׁרוּ אֶת לְשׁוֹנוֹת הָעוֹבְדִים
וַיִרְאוּ כִּי טוֹב
יוֹם שֵׁנִי
ש. האם ייתכן 'שדמוקרטיה' עלולה להביא 'ממסד' לידי החלטות שגויות, שמקורן בקלות דעת אשר בהכרח מוליכות לשחיתות?
ת. כפי שאני מסבירה את תהליך היצירה, ואני עושה זאת, כלומר מוסרת אינפורמציה על תהליך היצירה במסורה שלא לומר בקמצנות, אבל דבר אחד אני משתדלת להעיר, אני כותבת לאחר שאני שומעת חדשות ברדיו. אז הדמיון כנראה מפעיל משהו ואני מנסה להביע במילים שלי במטאפורה את מה ששמעתי. בשיר זה ברור שהממסד ההון השולט בנו מוצא דרך לנצל ולנשל את העובדים וקשירת הלשונות היא המטאפורה על איך כובלים את ידיהם כדי שיהיו מרותקים לעבודה הקשה הלא משתלמת.
3.
הדחויה במעלה לתיבה (ע' 42)
עָמַדְתִּי לַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת
אֲבָל הֵסִיטוּ אוֹתִי מֵהָעֲלִיָּה -
לֹא מִכָּאן, גְּבֶרֶת, אַתְּ הֲרֵי דְּחוּיָה -
אָז עָמַדְתִּי וְסָפַגְתִּי אֶת זִרְמֵי הַגֶּשֶׁם
מִחוּץ לַתֵּבָה הַמְּגִנָּה הַנָּעָה
וְגַלְגַּלֶּיהָ מִסְתּוֹבְבִים בְּחֶדְוָה,
לֹא אֲנִי שֶׁעָשֵׂנִי אִשָּׁה
וּשְׂעָרִי עֶרְוָה
וְקוֹלִי בַּל יִשְּׁמַע.
אָז פָּתַחְתִּי פִּי,
וְהַשֶּׁפַע הָאֱלֹהִי
חָדַר בְּתוֹכִי,
וַאֲנִי זוֹרֶמֶת, בּוֹנָה יְצִירָה,
מֵינִיקָה בְּחָלָב יִלּוֹד חֲסֵר לֵב,
לִכְשֶׁיִּגְדַּל
יַחְבֹּשׁ כּוֹבַע שָׁחוֹר וְיִצְעַק,
אָחוֹרָה, אִשָּׁה!
בַּיַּרְכָתַיִם מְקוֹמֵךְ,
אֵינֵךְ רוֹאָה אֶת הַחֲשׁוּבִים מִמֵּךְ?
כָּכָה יַעָשֶׂה לְאֵם כָּל חַי
הַאֻמְנָם?
שהאם מעמדה של האישה כה נחות בעיני יוצאי חלציה, בחברה הכלל אנושית, שהאמרה 'בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי'... הולמת למערכת היחסים הנרקמת בין הורים לילדים במאה ה-21?
ת. גם שיר זה נכתב בתגובה לאירועים שקורים אצלנו בחברה. ישנה הסתאבות דתית כאשר הדתיים מפרטים מדקדקים בצורה מוגזמת ואז כל התורה הטובה הופכת למשהו אחר זר, כאילו ניסו לחקות משהו אחר. הייתה התעוררות גדולה והתנגדות לנוהגים שהחלו בזמן שהקיצוניים החליטו שאישה מקומה באחורי האוטובוס. השתמשתי בחומרים מתוך המקורות כדי להראות עד מה חוסר הסבלנות רעה. בשום אופן השיר איננו כתוב על כלל החברה, אלא על מגזר מסוים שעושה את ההפליות האלה, בזמן שבמקורות האישה היא במקום מכובד, היא אם כל חי ואוי לבנים האלה השולחים את האישה למקום הנחות, ואוי לבנים האלה שכך נוהגים.
4.
(שיר ללא כותרת) (ע' 16)
יֵשְׁנוֹ פֶּרַח
הַיּוֹצֵא מִתּוֹךְ הַשֶּׁלֶג,
גִּבְעוֹלוֹ דַּקִּיק וְיָרֹק
וְהַפֶּרַח לָבָן וְצָנוּעַ
וְהוּא הוּא הַמַּכְרִיז:
תַּם עִדַּן הַחֹרֶף,
עוֹד מְעַט וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּמְשֹׁל
אֵיזֶה פֶּרַח אַמִּיץ,
וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֶת שְׁמוֹ
הָעִבְרִי.
הכוח לשלטון (ע' 19-18)
כֹח אֶחָד אוֹמֵר לַשֵנִי אַתָּה מְגֻּחָךְ.
אוֹמֵר הַכֹּחַ הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי: אֲנִי מְכֻבָּד.
אַתָּה? אַתָּה מְכֻבָּד פִּשְׁפְּשׁוֹן.
רְאֵה אוֹתִי, גַּלְגַּלַּי מִתְנוֹעֲעִים
כְּצֶוֶת, אַרְבָּעָה עַל אַרְבַּע
לָכֵן
אַתָּה, אַל תִּתְקָרֵב אֶל עָצְמָתִי.
כִּי עֲדַיִן לֹא רָאִיתָ אֶת עָצְמָתִי!
לָמָּה, מַה מָּיֻחָדוּת בַּכְּלִי שֶׁלְּךָ?
הֲרֵי אֵין לְךָ אַרְבַּע וְלֹא הַרְבֵּה.
אֲבָל יֵשׁ לִי שְׁנַיִם,
וַאֲנִי חָפְשִׁי כָּרוּחַ,
עוֹבֵר בֵּין עוֹבְרֵי אֹרַח.
דָּבר אֵינֶנּוּ עוֹמֵד מוּלִי, נֶגְדִּי, בְּצִדִּי
צוֹדֵק, אָחִי,
לַמְרוֹת עָצְמָתִי אֲנִי דָּחוּק בַּכְּבִישׁ,
מֻגְבַּל רַמְזוֹרִים,
מַמָּשׁ מִתְעַנֶּה תַּחַת עֹל חֻקִּים מְהֻדָּקִים.
הוֹי, אָחִי,
הַכֹּחַ, הַכֹּחַ לַשִּׁלְטוֹן!
זוֹ סִסְמָתֵנוּ, זוֹ לְשׁוֹנֵנוּ.
אוֹתָנוּ יִרְאוּ וְיִירָאוּ!
הַסַּבְתָּא מְחַבֶּקֶת אֶת נֶכְדָּה
וְלוֹחֶשֶׁת לוֹ:
"הִזָּהֵר בְּנִי, הִזָּהֵר מֵאֵלֶּה,
הַיּוֹם אַתָּה קָטָן וְחַלָּשׁ,
וְהֵם גְּדוֹלִים וּמְסֻכָּנִים,
אֲבָל גַּם אַתָּה תִּגְדַּל,
וּמַה תַּעֲשֶׂה כְּשֶׁתִּגְדַּל?"
"אֶהְיֶה גָּדוֹל וְחָזָק,
יִהְיוּ לִי גַּלְגַּלִּים לָרֹב,
שְׁנַיִם, אַרְבַּע וְאַרְבָּעָה,
וְהֵם זֵּקֵנִים וַחֲלוּשִׁים,
וְאָז
אֶדְחַק אוֹתָם,
אָז
אָז אֶזְרֹק אוֹתָם לַשּׁוּל
וְהַדֶּרֶךְ רַק לִי!"
"הוי, בני, בנים גדלתי..."
מבחינת העולם המודרני והחומרני, התחרותיות האנושית פשוט מטורפת וצריך הרבה אומץ ותעוזה כדי לשרוד. לעומת זאת, 'בטבע' (הכולל את הנוף, החי והצומח), נותר הכל כשהיה על עונותיו ואין דבר המאיץ בו להשתנות ממהותו הבראשיתית.
ש. האם תוכלי לספר לנו למה פתאום באמצע שירי החברה, באים שירי טבע ונוף? והאם להערכתךְ עם המצאת המכונה, 'הגולם קם על יוצרו' והאדם נתון לחסדיו?
ת. בדרך-כלל ספרי שירה נחלקים לשערים, בספר הזה כל השירים הם חברתיים ולא היה מקום לשערים. כדי להפיג את הדיכאון הצעתי לעורכים, להפריד בין השירים עם שירי פרחים. העורכים מאוד שמחו על הרעיון שלי ובמקום סתם שערים שלא אומרים דבר, הוסיפו את שירי הפרחים והעורכת טרחה ומצאה איורים מתאימים.
שני השירים האלה אין ביניהם דבר. הם חוברו בזמנים שונים והלך רוח שונה בתכלית. אבל הייתי רוצה לדעת את דעתך איך הגעת לשלב ביניהם, כי כידוע כאשר קוראים שיר כאלו חברו אותו מחדש, תמיד אני סקרנית לשמוע את חוות הדעת האחרת.
השיר הראשון נכתב וגם נכנס לספר כמחווה לאישי. הוא תמיד זוכר באהבה רבה את הפרח היפהפה הזה המבשר בעצם את בוא האביב. משהו דומה קרה לנו בחורף שעבר בימי סערת השלג. ובכן בערך בחודש מרס בוקע מתוך השלג הפרח הקטן העדין שאף צבעו לבן וזה מרשים מאוד ומכמיר לב. אישי שאוהב מאוד פרח ייחודי זה מבקש מדי שנה מחברו שישלח תמונת הפרח החדש שפרח להם בגינה.
השיר בעניין הכוח לשלטון, מתאר לפחות כך ניסיתי להראות עד מה הכוח לשליטה חזק ואין כמו המכונית החזקה בכביש. אם תתבונני איך הנהגים מתייחסים למכוניות הפשוטות והקטנות, לעומת הגדולות החזקות, זה ממש כמו התחרות הפרועה שמתרחשת במשק.
5.
מאמר השושנה (ע' 44)
מִישֶׁהוּ חַיָּב לִשְמֹר עַל הַטּוֹב.
וְהוּא חַיָּב לִהְיּוֹת קָשֶׁה, וְתַקִּיף.
מִישֶׁהוּ חַיָּב לִשְׁמֹר עַל הַדֶּמוֹקְרַטְיָה
שֶׁהִיא עֲדִינָה וְרַכָּה כַּעֲלֵי הַשּׁוֹשַׁנָּה
מִישֶׁהוּ תַּקִּיף וְקוֹצָנִי...
רַק שֶׁלֹּא יִתְקֹף בְּטָעוּת אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה הָעֲדִינָה..
ש. את בעד 'חוק וסד"רולכן דרישתך מוצדקת למנהיגות איתנה וחזקה, כדי שהדמוקרטיה תישמר. אך עם זאת, רצונך שהמנהיגות לא תהיה דורסנית ופוגענית שכן הדמוקרטיה עלולה לקרוס ולהתנפץ חלילה. במציאות של היום, שיטת 'המקל והגזר' אפשרית?
ת. יש בספר מספר שירים שנכתבו בהשראת הלמודים שלי בקבלה. שם הפרק הוא "מאמר השושנה". לא אכנס לפירוט וההסבר הפילוסופי מאחורי מאמר השושנה בשיר. לדעתי ניתן להבחין היטב את עניין ההשלכה שעשיתי בין המגינים הם הקוצים השומרים על הפרח עצמו ומכאן המשל והנמשל של הדמוקרטיה כפרח ומי שאמור להגן עליה והיא כל-כך יפה, רכה ופגיעה כשושנה זו.
הפרק השני שאינך מתייחסת אליו ובצדק והוא: "מאמר הניצנים" (עמ' 48)
כַּאֲשֶׁר הַנִּצָּנִים בָּקְעוּ
הֵרִימוּ רֹאשָׁם לְהָצִיץ
בְּעוֹלָם חָדָשׁ/מֻפְלָא זֶה,
מָה הֵם רָאוּ. מַה הִקְסִים אֶת עֵינֵיהֶם הָרַעֲנַנּוֹת?
6.
איזון (ע' 50)
הָאָבוֹת שֶׁרָאוּ כְּבָר אֶת הַכֹּל
הִקְרִיבוּ בָּנִים וְאַיָּלִים
הָיוּ לְעֵת בְּלוֹתָם
צַדִיקִים.
וְיָדְעוּ לְהִתְעָרֵב
בֵין הַמַּזְמֵרָה לַקִּצּוּץ
שֶׁלֹּא לְהַכְחִיד רָשָׁע מְפַרְפֵּר,
חוֹשְׁשִׁים לְאַבֵּד אֶת
הָרְשָׁעִים, מִפְּאַת
הַשִׁעְמוּם
שֶׁיָּבוֹא לְעוֹלָם מְתֻקָּן
ש. ניסיון החיים מלמד אותך 'שלא כל הנוצץ זהב', 'והחיים הם לא ירח דבש'. ובתום הנשפים והחגיגות, מתחילות - השביתות, הבצורת, והמלחמות. מה ניתן לעשות לדעתך כדי למנוע את השפל הזה מבעוד מועד?
ת. אינני רוצה לפגוע באמונתו של איש, אבל אני חופשית מדת ואינני מחויבת, הרי שאני רואה את הבעיתיות במעשה העקדה. עצם ההעזה ממשהו ויהיה זה האל בעצמו, לדרוש את חיי הילד של אדם, נראה בעיני נורא ועוד יותר נורא לדעת שההורה מסכים למעשה. (דרך אגב, בדתות אחרות גם כן קיים הנושא ושם מגיע לדברים איומים). אני מפרשת את המעשה שבא לומר לנו לבני האדם, שהינה עד כאן ומכאן והלאה לא יעשו מעשים כאלה. מכאן בא האיזון ועד כאן הפשט. אינני רוצה להרחיב בעניין הקצוץ במזמרות ואין צורך בכך, החשוב הוא המשפט האחרון שבא לומר שיבוא לעולם מתקן. אולי.
7.
הנשף (ע' 53)
הַשָּׁנָה שֶׁהָיְתָה שְׁנַת בְּרָכָה
בַּשָּׂדוֹת פָּרְחוּ הַפְרָחִים
וַחֲרָקִים חָגְגוּ אֶת שִׁירַת הָאָבִיב
אֲנִי יָשַׁבְתִּי כָּאן בַּמִּגְדָּל
בְּתוֹכִי
וְלֹא רָאִיתִי אֶת
הַנֶּשֶׁף.
ש. מאוד אהבתי את שיר 'הנשף' ונראה כי ניתן לתת לו פירושים שונים. בתום הקריאה מצאתי בו משהו 'מהאני' האחר של הפרט, שאינו תמיד נגלה לעין. תוכלי להאיר את עיננו מה מסתתר מאחורי שיר זה?
ת. השיר הוא שיר אישי מאוד. ממש יוצא דופן בכך שהבאתי לכאן משהו אישי כל-כך. זה התחיל במועדון 'מפגשיר' שנערך באגודת הסופרים ובמפגש העליתי שיר מתוך תהומות הנשייה. בשנת 1983 בסוף חודש דצמבר לאחר נפילה במדרגות הבית שברתי קרסול. הייתי מרותקת לבית תקופה. באותם ימים כשהילדים היו קטנים נהגנו בשבתות לצאת מחוץ לעיר להתבשם מריח האדמה ותנובותיה. אך בתקופת ההחלמה מהנפילה, היה נוסע אישי עם הילדים ואני נשארתי בבית. הייתה זו שנה ברוכה והשדות התברכו והפרחים חגגו ורק אני נשארתי בבית. כן הדירה שלנו בקומה שלוש, אבל מאחר שזו בניה של באוהאוז שהחדרים תקרותיהם גבוהות מאוד, הרי שהבניין גבוה ונראה כמו מגדל. אגב המגדלים בספרות, וזה מן הסתם לקוח מהמציאות כי המגדלים שמשו כבתי כלא. מכאן שבזמנו כאשר יחסו לי או נכון יותר לשיר את המגדל כמגדל שן, פירוש הפוך למציאות. מה עוד שלא הזכרתי מגדל שן. השיר נכתב באותה שנה קשה.
8.
מאמר השושנה (ע' 46)
הַשֶּׁפַע הַגַּשְׁמִי שֶׁמַּזִין אֶת הַבְּרוּאִים
הוּא יֶשֶׁנוֹ,
הוּא מוּכָח.
הַשֶּׁפַע הָרוּחָנִי הַמֵּזִין
אֶת הַבִּלְתִּי נִרְאֶה
תָּלוּי וְעוֹמֵד.
וְהַמּוּזָן בְּחֹמֶר
יִפֹּל כְּשַׂק רֵיק
אִם יִפָּסֵק הַמָּזוֹן
הַבִּלְתִּי נִרְאֶה,
חֲסֵר הַחֹמֶר
ש. לדעתך בין החומרני לרוחניות, 'הרוחניות' היא שמנצחת.
לפי איזה אמת מידה מגיעה קביעתך הנחרצת?
ת. הפילוסופי על הרוח והחומר והאיזון ביניהם. השיר נולד מלימודי בקבלה.
שם מדובר על האור הגנוז שממנו נבראו החיים. ויש רוח ויש חומר והם ספונים אחד בשני ואם האיזון ביניהם מופר המצב לא טוב. מכאן הויכוחים בין הרוחני לחומרי.
9.
איך הם באו (ע' 69)
לָקַחְתָּ אֶת נִשְׁמָתִי
בְּכַפּוֹת יָדֶיךָ הַקָּשׁוֹת
וְסַחַטְתָּ
עַד שֶׁהִזְדַכְּכָה.
וְאָז בָּאוּ הַשִׁירִים
לְסַפֵּר.
בתנועה (ע' 69)
לָלֶכֶת פֵּרוּשׁוֹ לֹא לַעֲמוֹד בַּמָּקוֹם
פֵּרוּשׁוֹ לָנוּעַ, פֵּרוּשׁוֹ לְהַחְלִיף
לָלְכֶת עַל הָאָרֶץ
לָלֶכֶת בֵּין הַיֵּאוּשׁ לַתִּקְוָה
לָלֶכֶת לָלֶכֶת לָלֶכֶת
לֹא לַעֲצֹר
לָמָּה?
ש. מה יכול 'שיר' לעולל למשורר ולקורא, לפי השירים שהובאו כאן?
ת. השיר יכול להביא את המשורר לידי הזדככות. יכול להוות קטרזיס. יכול לרפא.
10.
עפרונות צבעוניים
כְּדוֹרוֹן לְעָתִיד מַבְטִיחַ קִבַּלְתִּי עֶפְרוֹנוֹת צִבְעוֹנִיִּים.
אֶחָד וָרֹד לִצְבֹּעַ לְחָיַיִם מַסְמִיקוֹת,
אֶחָד תְּכַלְכַּל לִמְרֹחַ מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם עַד אֵין סוֹף.
אַחֵד אָדֹם הַפּוֹרֵץ כְּזֶרֶם הַנְּהָרוֹת בְּמִלְחָמוֹת,
וְעוֹד אַחֵר מִזְדַּנֵּב צָהֹב,
וּלְבַסּוֹף הַשָּׁחוֹר.
הָיָה עָלַי לְשַׁרְבֵּט אוֹ אוּלַי לְצַיֵּר
וְהִתְלַבַּטְתִּי בְּמִי לִבְחֹר.
נֶחְמָד לְסַפֵּר עַל אַהֲבוֹת וּלְחָיַיִם מַסְמִיקוֹת.
הַכֹּל כּוֹתְבִים זֹאת.
וְאוּלַי עַל רַכּוּת הַשָּׁמַיִם, עַל חֶסֶד יוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים?
אֲבָל הֵם אֲטוּמִים.
אָז עַל מִלְחָמוֹת, הֵן נִצְבָּעוֹת יָפֶה בְּאָדֹם
וַאֲנִי אֵינֶנִּי גֶּבֶר מִתְלַהֵם.
צָהֹב? אֵין בִּי שִׂנְאָה אוֹ קִנְאָה,
מַה נִשְׁאַר.
יוֹם-יוֹם שָׁחוֹר לָבָן,
הָאֱמֱת
בְּעִיר
ש. מה מסמלות הבובות שבאות בשער העטיפה? והאם יש קשר כלשהו בין תמונת השער הקדמי, לבין השיר: "עפרונות צבעוניים" (שאינו כלול בקובץ) ומופיע בשער האחורי?
ת. יצרתי את הבובות לעטיפה ואחר-כך צילמנו אותן עם התיאור של דימוי לשמש ולפריחה, אור וחושך מסביב, בהתאם למשל 'המערה' של אפלטון שבא כמוטו לספר.
וכך רשמה ד"ר נאוה סיביליה שדה על הנושא בדש הספר: "אסירי משל המערה של אפלטון מעבירים את חייהם בידיעה שגויה אודות המציאות, היות שאינם רואים לעולם את אור היום, אלא צללים בלבד. המשוררת רחל מיפו מבקשת לראות חברה הפוכה, חברה של חופשיים שמבטם מופנה אל קרן האור המוקרנת מהשמש אל העולם. חברה מפוכחת זו הנה אוטופיה שבראה המשוררת, ודרכה היא משקפת עולם שונה צלול וזך".
ובנוגע לשיר "עפרונות צבעוניים" המודפס מעל גבי העטיפה האחורית של הספר, אין לו כל נגיעה לעטיפה הקדמית. את השיר הזה כתבתי במיוחד כדי להסביר לעצמי את מחויבותי לכתיבה החברתית, שאני מבקשת לעניין בכך את הקורא.
