על-פי ההגדרה המילונית: תרגום הוא העברת טקסט משפה אחת (שפת המקור) לשפה אחרת (שפת היעד), וזאת כדי שאנשים השולטים בשפת היעד, אך אינם שולטים בשפת המקור, יוכלו להבין טקסט זה. בדרך כלל, בתרגום שירה מנסים לדייק עד כמה שאפשר ולהעביר את תוכן השיר בשלימותו. זה לא תרגום של דיבור, כפי שאנו נתקלים בכנסים. בשירה אפילו אם המתרגם נתקל בשפת דיבור או לשון רחוב, הוא מנסה למצוא לה חלופה, כדי שהקורא יבין את רוח הדברים בשיר. ד"ר אביב עקרוני פרסם בעבר סידרה של אסופות שירים מתורגמים, בת שלושה חלקים. בציור קוראים לזה טריפטיכון. בשירה אין לזה שם. רצף האנתולוגיות כולל את: "גלקסיה" "שביל החלב" וגם, ערפיליות". הפעם הוא פרסם את האסופה: משירת מקדוניה. ניכר שהוא מאוה ב בשירה המקדונית, ולא בכדי. השירים מרגשים ומרתקים. הנה שיר מתוך האנתולוגיה של שירי מקדוניה: זהו פרק הפתיחה בפואמה: "חתונה מקדונית", מאת המשורר פטרֶה אנדרייבסקי.

הָלַכְנוּ לְבֵית הַקְּבָרוֹת

בְּתֻפִּים וּבִמְצִלְתַּיִם

וְהִזְמַנּוּ אֶת הַמֵּתִים

לְהִשְׁתַּתֵּף בַּחֲתֻנָּתֵנוּ

וְלֹא לִשְׁכֹּחַ.

וְכֻלָּם נִמְצָאִים כָּאן עַכְשָׁו,

יְשׁוּבִים בְּחֶדֶר לָבָן כַּשֶּׁלֶג,

אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לִרְאוֹתָם,

אַךְ הֵם יְכוֹלִים לִרְאוֹת אוֹתָנוּ.

הֵם עוֹבְרִים זֶה לְיַד זֶה וּבוֹצְעִים אֶת הַלֶּחֶם

מַקִּישִׁים בַּגְּבִיעִים וּבַכַּפּוֹת,

אוּלַי הֵם בּוֹכִים וְרוֹקְדִים,

וְאָנוּ הוֹלְכִים בְּעִקְבוֹתֵיהֶם,

חוֹזְרִים עַל צַעֲדֵיהֶם בחרתי לפתוח דווקא בשיר זה והפתיחה שלי אינה מקרית: היא מבטאת משהו מרוח השירה המקדונית המחוברת אל האפוסים הקדומים, אל הסיפורים על האבות המייסדים של העם והמסורות התרבותיות ואל ההווי הכנסייתי המלווה בקביעות את החיים בכפרי מקדוניה. המנהג של ביקור בבית הקברות לבקש את ברכת המתים לחתונה קיים גם בקהילות יהודיות רבות. בשיר של פּטרֶה אנדרייבסקי הסצנה היא מצמררת: האורחים בחתונה הם המתים, שהרי הם האבות המייסדים של הדור המתחתן ומקים להם דור המשך. ואלה החיים בהווה חשים בכל רגע ורגע בזמן החתונה את קולות בציעת הלחם, את שקשוק הגביעים והכפות, את הבכי והריקודים של המתים הנוכחים בטקס הכלולות המתרחש בהווה. והחיים בהווה לא רק שאינם מתכחשים למתים ואינם נרתעים מנוכחותם באירוע החתונה. האנשים בהווה אומרים: אָנוּ הוֹלְכִים בְּעִקְבוֹתֵיהֶם,

חוֹזְרִים עַל צַעֲדֵיהֶם כל עוד הייתה הרפובליקה של יוגוסלביה (Jugoslavija,), הייתה מקדוניה אחת המדינות בתוך הרפובליקה. משמעות השם: ארץ הסלבים הדרומיים. נכללו בה החל מ-1945 שש רפובליקות שהתקבצו למדינה אחת בשם יוגוסלביה: סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה-הרצגובינה, מונטנגרו ומקדוניה. הגעתי לקונגרס השירה בבלגרד בסרביה, כשעוד הייתה זו "יוגוסלביה", וזה היה זמן הקרבות בין סרביה וקרואטיה. קרואטיה הניפה אז את נס המרד, ובהדרגה התפרקה יוגוסלביה המאוחדת. עם התפרקותה של יוגוסלביה למרכיביה, החל מ-1991, אני עוקב איך העם המקדוני מחדש את נעוריו ואת תרבותו. השם מקדוניה מתחבר אלינו כיהודים עם דמותו של אלכסנדר מוקדון. פיליפוס אביו של אלכסנדר מוקדון בנה כאן את המצודה שלו, מקום שלו ליד שפת אגם. לא פלא שהאגם הציורי הזה מניב כל כך הרבה משוררים, זהו אגם של שירים שמתעצם והופך לים... עם קטן הוא העם המקדוני, ויש קרבה רוחנית בינינו ובינם בתוך הכפר הגלובלי המאיים למחוק זהויות של עמים קטנים ותרבויות ייחודיות. בעשרות השנים האחרונות יש הידברות בינינו לבינם על גשר המילים. המשוררים הם המעזים, הם הצועדים על הגשר הזה הנראה רעוע, אך מתברר שכאשר משוררים עומדים עליו הוא הולך ומתחשל כגשר ברזל. בשירה המקדונית יש מוטיבים דתיים ודו שיח מתמיד עם המסורות הדתיות. דו שיח כזה מתקיים גם בתרבות היהודית בעת החדשה. השירה החדשה מתכתבת את המסורות הקדומות, ולא פעם מתפלמסת איתן. כך גם במקדוניה: לא פעם יש קריאת תיגר וניסיון לחדש ולהתחדש מתוך הזהות הדתית הישנה. כך היא שירתה של וסנה אצבסקה: אלוהים בינינו / וֶסְנָה אָצֶבְסְקָה הָאֵל נִכְנַס בְּדִיּוּק עַכְשָׁו זוֹהֵר כְּפִי שֶׁרַק הָאֵל יָכוֹל לִזְהֹר עִם כָּל הַשְּׁלֵמוּת הַנִּמְצֵאת בְּכָל אֲתָר וַאֲתָר שֶׁל שִׁלּוּשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ. הוּא הִגִּיעַ אֶל כָּל הַמַּלְאָכִים אֶל כָּל אֵלֶּה שֶׁנִּכְנְסוּ לְגַן הָעֵדֶן עִם הַסּוֹפְרִים הַקְּדוֹשִׁים וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ עִם כָּל מַה שֶׁנִּזְקַף לְחֶשְׁבּוֹנוֹ. הִגִּיעַ הַזְּמַן לְאֶלֶף שָׁנִים חֲדָשׁוֹת עֵת -לְהֶסְכֵּם חָדָשׁ! הקריאה של המשוררת וסנה אצבסקה לאל להסכם חדש עם המין האנושי מזכירה את התחושה של כותבים יהודים לא מעטים שחשים לא פעם את הצורך למעמד הר סיני חדש כדי לחוות התגלות חדשה וחידוש של ההסכם עם האל ועם בריתו. המשוררת אצבסקה בשיר שכתבה מתחברת אל המלאכים אך גם אל הסופרים ואל כל כתבי הקודש שנכתבו מאז ועד היום, והיא קוראת: "עת להסכם חדש!" ד"ר אביב עקרוני מאוהב בתרבות המקדונית. הוא איש ספר רב תרבותי ורב לשוני. ניסיון החיים העשיר שלו בתרבויות אחרות, בארצות אחרות וגם בקונגרסים ספרותיים הקנה לו מיומנויות תרגום בכמה שפות. תרגום טוב חייב להתבסס על שליטה של המתרגם בשתי השפות, והיכרות עם התרבות. תרגומיו של ד"ר אביב עקרוני מעידים בו שהוא בר אוריין בשתי התרבויות. ספר תרגומים זה הוא כרטיס כניסה לישראלי שוחר השירה אל השירה המקדונית. חכמינו עמדו על הקושי ביצירתו של תרגום טוב, באומרם (קידושין מט,א): "המתרגם פסוק כצורתו - בדאי, והמוסיף - מחרף ומגדף". ד"ר אביב עקרוני הלך בין הטיפות הללו, נכנס אל פרדס התרגום, נכנס אל מקדוניה ושירתה בשלום ויצא בשלום.