שבת אחת אני מוצא את עצמי יושב במסעדה איטלקית בת"א, בנווה צדק, ממש מול מה שהיה פעם קולנוע עדן. פתאום אני מרגיש את עצמי מרחף בין שני עולמות: העולם המודרני, שבו איטליה כבר כאן, והעולם הישן – שבו כל כך ידענו להתרגש ולהתפעם מפלאי תל אביב הקטנה... והנה טעם הרגע הנוסטלגי, התגבר על טעם הרגע החולף, הסתמי של הזמן. הזמן עמד מלכת... לכל אדם יש נקודות ציון בחייו, רגעים של התרוממות רוח. וכבר נאמר: אין אדם שאין לו רגע מיוחד, שדומה שנוצר בשביל עצמו. יש כאלה, שכמו שאומר הפתגם: "הדבר שלו ציפית לו כל חייך, יכול לבוא בזמן הכי לא מתאים"... ברגע שעמדתי אל מול המונומנט המיתולוגי והישן שעמד בצד, נחבא אל הכלים, קפוא בזמן ומוזנח מזמן, דומה שהזמן עצר מלכת, וכאילו רק אתמול בלילה הסתיימה בו ההצגה האחרונה. נזרקתי שוב למחוזות ילדותי ונזכרתי ברגעים היקרים מפז, שכל אדם נוצר בלבו. הייתה זאת תמונה חזותית שהעלתה בי הרבה זיכרונות על אנשים עצובים, שהטביעו את צערם בנהר של דמעות הסינמה של המלודרמות העצובות שהקרינו בקולנוע עדן. רבים מהמבקרים בקולנוע היו אנשים שהעולם התאכזר אליהם עד מוות, מה שנקרא היום בסלנג "סיפור טורקי". יתכן שהכינוי נולד דווקא כאן, בעמק הבכא הצלואידי. נזכרתי באנשים ובמיוחד והנשים הנרגשות, שישבו במתח ודריכות מרוכזת, מול המסך, שדומה שהקרין את סיפור חייהם שלהם. עם רב של טיפוסים צבעוניים, שונים ומשונים, שישבו שם, ברגעים שלפני הסרט, מול המסך הלבן. כולם חיכו שהגיבור שלהם יופיע בראינוע הישן, הפרימיטיבי של אז. כמו יין ישן, היה אז לרגע איזה טעם... והטעם היה דווקא של התרגשות מול החדשנות של הדבר... תאורת הרחוב והפרזול הכבד שעיצב את מתחם הקופות, בכניסה לאולם התרבות, שריצפתו מספר מרצפות מתנדנדות ושקועות – כל המראה הזה חוזר אלי, כמו סצנה מסרט של פעם... את רוב הסרטים הקרינו בקולנוע הקיצי תחת כיפת השמיים. לפעמים ראית עכברי חול ועכברושים מסתובבים מתחת לכסאות המבקרים ומלקטים פירורי מזון. רוב המבקרים היו יוצאי הבלקן ובעיקר עולים שהגיעו זה לא מכבר מטורקיה, למודת הטרגדיות. הסיפורים שהוצגו לקהל, שהתחבר באובססיה, כנשאב לתוך הסרט, ולזמן ההיסטורי של מה שהוצג שם. זכורני כיצד אימי, שתחיה, יחד עם חברותיה, סחבה אותי אחריה לסינמה, בסוף שנות השישים. היו אלה קבוצת נשים צעירות, בעלות מנטליות זהה. הן היו עולזות ומצחקקות כל הדרך אל בית הקולנוע. בטוחות היו בניצחונה של הגיבורה התורנית, להתגבר בסוף העלילה הטראגית על כל צרותיה... זה היה גם הניצחון הפרט שלהן, על כל העולם הגברי השוביניסטי של אז... כמה הן היו נרגשות ונפעמות, ברגע שהעלילה על המסך התפתחה כך שה"ז'יאן דארק" שלהן נרמסה ונזרקה לאנחות אל הרחוב על-ידי בעלה. איזו הפתעה! איזה התרגשות אחוזה בכל האולם! הרי לזה כלל לא ציפו ובין רגע החיוך הופך להבעה קודרת, שמוקצנת לנהר של דמעות, בעיקר של הנשים הצעירות, המנסות להשתיק את הבכי בעזרת ממחטות לבנות... הצופים פשוט מסרבים בסוף הסרט לקום מכיסא העץ, מסרבים להאמין שזהו סופו של האליל עליו דיברו והתכוננו נפשית כל השבוע. היו נשים שסירבו ללכת הביתה בתום ההקרנה והסתובבו שעות בעיר על-מנת להירגע... הן היו כעוסות, היו כאלה שהיו בוכיות במשך כל השבוע. לא פעם אמי הייתה עצבנית וכועסת ימים רבים אחרי הסרט... ג'יורג עובדיה, במאי הסרטים המיתולוגי, אמר פעם "ככול שהסרט עצוב יותר, הקופה צוחקת... הרבה סיפורים נכרכו סביב בית הקולנוע, בו הסרט הפך למציאות. יום אחד שוטר באולם, שלף אקדח וירה לעבר המסך, בזמן סצנה של שוד רכבת דואר. המחזה הריאליסטי, לא הותיר ספק לשוטר, שכאן מתבצע שוד אמיתי והוא כאיש חוק, חייב להתערב... לא לחינם, עוד יותר מעשר שנים מאוחר יותר, יהודה ברקן, בתחילת דרכו, עשה ברדיו מתיחה טלפונית, שבה הפך את גיבורת הסרט "צלילי המוזיקה", ג'ולי אנדרוז, לדמות שחיה אצלנו בארץ. הוא התקשר לבית הקולנוע שהקרין את הסרט וביקש לדבר עם השחקנית שעל המסך... הסרט הראשון שהוסרט במבנה הקולנוע, בשנת 1914, היה "ימי פומפיי האחרונים" וציבור הצופים מחא כפים, בכה וצעק, למראה הפלא הטכנולוגי של הרס וחורבן העיר באסון הטבע הנוראי. הציגו שם לרוב סרטים אילמים, בת"א הקטנה של פעם. בקדמת הבמה ישבה שורת נגנים, של תזמורת קאמרית. מאוחר יותר, כשהומצא הסרט המדבר, בית הקולנוע עבר משבר, בגלל שהנגנים מיאנו להתפטר מתפקידם... כאן נכנסה ההסתדרות לתמונה והשאירה את קבוצת התזמורת חסרת מעש, אבל מקבלת משכורת (זאת הייתה ההסתדרות של פעם, שהיה לה כוח בלתי מוגבל...) ברם ההופעות בבית עדן נמשכו, אלא שעתה נוסף פינוק חדש: בכול פעם שהנשים החלו ליילל, יצא בעל בית הקולנוע אל האולם וריסס במי ורדים את האורחים, כדי לצנן מעט את האווירה הרוגשת וגועשת... רוב הסרטים הגיעו ממצרים ומטורקיה ולא תמיד באופן סדיר, אבל בעל הקולנוע מצא פטנט למשוך את הבליינים: כול פעם החליף, על דעת עצמו, את שם הסרט, ככה שאנשים יחזרו לצפות שוב באותו סרט. מעל המסך הוצב שלט גדול: " יהי שלום בחילך, שלווה בארמונותיך", מילים שיתאימו לשם המקום: עדן... ואכן הייתה שם אשליה. על אותם ימים ועל אותן נשים, אפשר לומר את הפתגם: "כול העולם במה"... עם הזמן נוסף עוד שכלול, תרגום לעברית שהוצג בצד המסך, על-ידי מכונת הקרנה מיוחדת, שעליה שלט המקרין. לא פעם התרגום היה רץ מהר מדי, או לאט מדי, ולא תאם את הנאמר בסרט... ההתקדמות ברוח התקופה המודרנית הביא איתה מכונת הקרנה שניזונה על דלק ומילאה את האולם בגזים רעילים, שנפלטו מחדר ההקרנה. אומנם היה זה בגדר חידוש שמיהרו לאמץ אותו על חשבון בריאות האנשים. החיים באולם, כמו על המסך, הפכו לזולים... לפעמים המסריט היה יוצא החוצה מחדר ההקרנה, בגלל הגזים בחדרון הקטן ולא מחליף את גלגל הסרט השני. כך עברו דקות ארוכות, עד שמצאו את המסריט החצי מעולף, מחוץ לאולם, עוד מנסה לשאוף אויר צח... הממציאים של המכונה שכחו שבני אדם עובדים על חמצן ולא על גזים... משרבו התקריות הללו, קמה קול צעקה בקרב המבקרים בבית הקולנוע, שאמנם באו לקולנוע עדן, אבל טרם רצו להגיע לגן העדן... כל העניין התפרסם בציבור הרחב, מאחר שבית הקולנוע היה מוסד תרבותי ראשון במעלה בחברה של אז. הדברים הגיעו עד לראש העיר שנכנס לעובי הקורה. כך הפך קולנוע עדן למרכז דרמות בפני עצמו, שבו בחשו הן ההסתדרות והן העירייה...