הכתבה הראשונה שכתבתי פורסמה בעיתון הגדנ"ע בשנת תש"ט (1949). הייתה זאת שנתי השלישית בארץ. באתי מנופי אירופה השדודה, על יערותיה, שלגיה, שמיה הקודרים גם כשהקיץ שאינו בושש לבוא גם במלחמות, צבע אותם תכלת. הכיתה שלי, בית הספר שלימים נודע כ"צייטלין", יצאה לטיול שנתי ומורי, זיכרו ברוך,
דב אברמוביץ, שהדור אחריי ידע אותו כד"ר אברון, הלך עמנו במשעולי העמק, טיפס במעלה התבור, לן עימנו באולם בית ספר באחד הקבוצים, שח עימנו ברדתנו באחד מגאיות הגליל נושא כמותנו תרמיל. הוא היה המדריך, המוביל, מורה הדרך.
הפגישה בצוותא של תלמידים-מורה עם נופיה של ארץ ישראל שינתה את חיי. למדתי בה מה שלא למדתי ביושבי מול הלוח, ברוכני על מחברותיי, בעוקבי אחר הרצאת הדברים של טובי מורינו, ואברמוביץ, הצנוע והבלתי אמצעי, לימד בה מה שלא יכול היה ללמד לא בלביבות של טשרניחובסקי, ולא בתרי עשר, ולא בדברי ימי ישראל, והוא היה מורה בחסד. טיילנו אנחנו והוא בגן עדן של חינוך. לא יצאו ימים רבים והייתי עצמי מורה ומחנך ויצאתי עם תלמידיי וחניכיי לערבות הנגב ולבקעת הירדן ולמורדות הלבנון הישראלי. ומה ששרנו יחדיו, בכל משמע, לא נשכח. השיר היה לנו חיסיון.
הייתה גם אז הסתדרות מורים בעולם. והיו גם אז תאונות. והמורים נשאו גם אז באחריות. אלא מי יישא באחריות..?!. ולא נשמע כי מוסמך להוראה הודיע לציבור ההורים בישראל כי כיוון שלא הוסמך אקדמית למנוע תאונות הוא לא יהיה מחנך בטיולים אלא אם כן יפתנו לו חסינות מפני תביעות. גם מורי המעבדות לא אמרו כי לא ילמדו כימיה במקום בו מבחנות מתפוצצות וחומצות ניתזות כי הם לא מורים לבטיחות ולגהות. כמו-כן לא אמרו מורים להתעמלות כי הם ישביתו הוראת ספורט כי הם לא מומחים לאורתופדיה, וכהנה מורים ומורות בחינוך המקצועי בו מחרטות מועדות לפצוע ותבשילים מהבילים לעשות כוויות, ועוד ועוד. אמרו אז כי להיות מורה זה להיות אחראי. היה משום מה נעלה מכל ספק כי יש מה שהוא טוטאלי בלהיות מורה, כי זה ללמד את הטקסט שאישיותו כותבת יום יום שעה שעה, זה מקור שאין לו תרגום בהוראה, זה לעמוד בפני התלמיד כשכל העולם כולו הוא חדר הכיתה.
גם אז ידעו כי אסונות מאיימים תדיר אבל גם כי אחראי ימנע את רובם. היו בטוחים כי החוק לא ירשיע מי שאינו אשם בהזנחה, כי יבחן, יחקור והמורה ישתף פעולה. ערך חיי הילדים המופקדים ביד מוריהם דורש זאת אמרו. חקירה אינה הרשעה. אוי גם למי שאינו מעורב בתאונה אם תאונות אינן נחקרות. כך היה. בלי נוסטלגיה. פשוט. באמת.
והנה פתע, קידמה. נאורות. מאי משם צונחת דרישה להעניק למורה המלווה טיולים חיסיון מחקירה למפרע, כאילו מורה ומלווה אינם אחד, והוראה היא מקצוע וטיול מותרות של פנאי. נושאים ונותנים על הפטור הזה מאחריות. עם מי? עם המחוקק? לא שמענו. עם בתי המשפט? לא דיווחו עוד על כך. עם משרד החינוך. למה? משרד החינוך מוסמך להעניק חיסיון? הוא אינו מוסמך אלא לקבל איומים מוזרים על שביתות הזויות וממונה להיכנע ולהקצות סכומי עתק לחברות כוח אדם שיספקו מאבטחים למורים מטיילים. ייכנעו מוטב, ואם לאו, תלמידי תשע"ה לא יצאו לטיולי מפגש על חמדת הארץ הזאת, ולא יצאו למפגש עם התיאטרון, ולא יצאו למפגש עם מוזאונים, כי מורים אינם...וכו,. אך יש נחמה. עוולה יוצרת איוולת. כך היה מימים ימימה. באו לוחמי חירויות המורה ונימנו לאסור את הכל לבד מליווי תלמידי ישראל למצעד החיים באושוויץ ול'יד ושם' בירושלים, פן יעלילו על המורים כי הפחד המדומיין שמא יאמרו כי הם מזלזלים בשואה - איך יאמרו - גדול מן הפחד שמא יאמרו כי הם מפחדים להיות מורים. קידמה! לקרקאו לא צריך חיסיון למפרע. לבירקנאו גם מורה מוסמך להוראה הוא מוסמך לביטחון אישי. כי זה הגיוני.
לי, בשנת תש"ט, זה לא קרה. והייה גם אז איגוד מקצועי בעולם. אבל היו גם מורים....