תירוץ נוח

ממשל פרו-איסלמיסטי היעדרות כל נציג בכיר אמריקני מאירועי הזיכרון בפריז אינה מפתיעה. הממשל הפרו-איסלאמיסטי של אובמה היה בבעיה לנוכח המצב, והעדיף לשלוף תירוץ נוח, שאנחנו מכירים אותו היטב - ביטחון. אחרים במצבו - כמו התועמלן מכחיש השואה אבו מאזן - ואפילו המלך עבדאללה מירדן - עשו שמיניות כדי לא לבלוט - באותה המידה, שבנימין נתניהו חתר להיראות בשורה הראשונה של המנהיגים בהפגנת ההזדהות בפריז. אין גבול טים וילקוקס - נבזה, המועסק כעיתונאי בשירות השידור הבריטי BBC - העיר ליהודייה מפריז, שראיין אחרי הפיגוע במרכול הכשר - שהמוסלמים סבלו מנחת-זרועם של היהודים בישראל. דבריו אופייניים לקו האנטישמי המסורתי של שירות השידור הבריטי. אלא שכעת נזהרים, והוא נאלץ להתנצל על דבריו, ואמר, כי אמירתו נוסחה באי-זהירות, וטען שלא התכוון לפגוע במרואינת היהודייה. דברים דומים אמר שוטה הזוי אחר - ג'ימי קארטר הסנילי, שכבר מזמן חשף ברבים את פרצופו האנטישמי. אין גבול לטמטום, ואם האנטישמים יתאמצו, הם ימצאו סיוע בדברים שנאמרים בארץ. רמאים מפלגת האבודה מתביישת בשמה, ולרגל השידוך עם התנועה המגונה - היא נקראת "המחנה הציוני". בנאומו האחרון לפני מותו, קרא משה שרֵת, ראש הממשלה השני וממייסדי המפלגה, למפלגתו, מפא"י - אִמהּ הלא-מאושרת של מפלגת האבודה - "מפלגת כחש ורמייה". מי יגול עפר מעיניך, שרת. ברשימה של "המחנה הציוני" מצאנו ציונים דגולים כמו יוסי יונה, כמו סתיו שפיר, כמו מרב מיכאלי וכמו זוהיר בהלול ... ולא הזכרתי את כל הכוכבים דה-לה שמאטע, שהציפה התקשורת, והם חסרי ניסיון, וכולם משדרים אי-אמון וחוסר-יושר כמו הצמד בוז'י-ציפישטות. מעניין איך תקרא חבורת הרמאים לעצמה ברחוב הערבי? טבעו ותובעים לפני כשנתיים הוצפו עשרות בתים ביישוב בת-חפר לאחר שנחל שכם עלה על גדותיו. התושבים סבלו מאוד ימים רבים עד שהתגברו על ההצפה. הממשלה הבטיחה לפצות את התושבים על הנזק, ורק שלושה תושבים פוצו עד כה. השאר - מחפשים את התחייבויות הממשלה, שפרחו באוויר. לפיכך, הם התארגנו, ובסיוע עורכי-דין עומדים לתבוע כארבעים מיליון שקלים מהממשלה. חמיצות הציבור קיבל את מבצע צוק איתן בחמיצות - קובע בעדינות ד"ר עפר דרורי. פירוט הסיבות לכישלון מופיע במזכר 7 של מרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן, שחתומים עליו פרופ' אפרים ענבר ועמיר רפפורט. אחת הבעיות הקשות ביותר בכתיבה בנושאים צבאיים בארץ, שאין די דיון בנושאים טקטיים וטכנו-טקטיים - כביכול בגלל ביטחון שדה - ולפיכך, שמחים כולם להתעסק בעניינים אסטרטגיים. אם תבדקו את מלחמותינו, כמעט שאין מדברים על הצד הזה - לא אצלנו ולא אצל האויב. הדבר נובע מבריחה מהאילוץ להיכנס לפרטים, ולהתמצא בהם, ולהכיר את אמצעי הלחימה ואת מערכות-הנשק. הרבה יותר קל לפלסף על עקרונות. ענבר ורפפורט נגעו במזכרם בקצה הקרחון, אך לא נכנסו לפרטים. הם ציינו את אי-יכולת צבאנו לתמרן - למרות לקחי מלחמות קודמות - עקב מחסור ברכב קרבי משוריין (רק"ם) ממוגן ואת אי-מוכנות הצבא עקב חוסר אימונים (עמ' 20-19). האם זו תוצאה של מדיניות משרד האוצר, כנהוג לחשוב, או של כשל מחשבתי של ראשי הצבא? כותבים השניים, "...בשנים האחרונות צה"ל נע לעבר יישום תוכנית 'קלע' של גנץ ויעלון, שבוטלה בשנת 2006 (אחרי כישלוננו בלבנון השנייה - אב"ץ) ... השקעה גדולה הייתה אמורה להיעשות ב'עוצבות קלות' ..." (עמ' 20). למרות הביצועים של חטיבות החי"ר והרצון הטוב וההקרבה, טוענים ענבר ורפפורט, "עקב אכילס של צה"ל במלחמת עזה היה בלוחמת הקרקע" (עמ' 20). ועוד, "איש לא צפה כי האתגר הצבאי יהיה כה קשה כפי שקרה בפועל והאבדות כה רבות" (שם). על אי-המוכנות של כוחותינו מצביעה גם כמות אבדותינו מאש כוחותינו. ענבר ורפפורט מעלים סימן שאלה על בניין הכוח של צבא היבשה, ש"פועל למעשה ללא חיל הנדסה קרבית ראוי לשמו" ו"הרמה ההנדסית בחיל ההנדסה הקרבית אינה מספקת" (עמ' 21). ב"צוק איתן" היה לכוחות "מידע טקטי מעולה", אך המודיעין "החמיץ את התמונה הכוללת לפיה החמאס יצא ל'מלחמת חורמה' עד להסרת המצור מעל רצועת עזה ולא לעוד סבב של חילופי אש. אומנם הייתה התרעה אסטרטגית למטה הכללי על עימות מול החמאס שיפרוץ בחודש יולי, אבל אם מלוא משמעויות העימות היו מובנות, ייתכן שצה"ל היה מספיק להכין את עצמו יותר טוב למלחמה" (עמ' 23-22). בזהירות וברגישות מבקרים השניים את פסילת התוכניות הנועזות, שהכין פיקוד העומק במהלך המלחמה (עמ' 25). הם רומזים על מבצעים חשאיים, שבוצעו, ולא יסופרו לעולם, אך מציינים, כי השפעתם על המערכה הייתה שולית. בצדק, לדעתי, יש תחושה של חמיצות לגבי "צוק איתן". אחרי השקעה כה אדירה בביטחון, קרטעה המערכת הצבאית שוב, וגילתה חוסר-אונים ואי-מוכנות. הציבור הישראלי אינו בוגר מספיק, כדי להודות, שצבאו אכזב, כדרכו בחמשת העשורים האחרונים. "צוק איתן" עלה מיליארדי דולרים בעלויות ישירות ובעלויות עקיפות, והישגיו במבצע מבוטלים. "לא בטוח כלל שבמזרח התיכון ראו בפעילות הצבאית הישראלית בעזה מאורע הרתעתי משמעותי", מסכמים השניים (עמ' 27). מבלי להיכנס לפירוט, הם כותבים, כי "מרבית מהלכי צה"ל בחמישים ימי מבצע 'צוק איתן' היו חזויים מראש על-ידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי. צה"ל לא הפתיע את האויב באופן משמעותי אפילו פעם אחת, ופעל ... להשגת הרתעה מול החמאס אך לא להכרעתו" (עמ' 27). במקום אחר, טענתי, שצבאנו עלה למגרש כדי לא לנצח, או כדי להפסיד. בעמוד האחרון של סיכומם שולפים ענבר ורפפורט עוד סיכה: "...צה"ל לא הפגין (ב'צוק איתן'( רצון לבצע אפילו פעולות התקפיות קרקעיות מוגבלות מעבר ל'טיפול' במנהרות ההתקפיות, על-אף שמהלכים מוגבלים אך משמעותיים היו בתוכניות המוקדמות שלו ..." (עמ' 28). למרות ביצועיו הגרועים בקרבות ובשגרה ולמרות ניהולו הכושל, זוכה צבאנו להערכת הציבור. לכן, נידון הציבור, כנראה, להמשיך לסבול מצבא כושל, שלא ישתפר, למרות כל ההון הרב הנשפך עליו, ולראשיו אין שום רצון להשתפר.