במקביל ל"חגיגה הדמוקרטית" אצלנו בדמותן של בחירות פנימיות וקביעת רשימות המועמדים לבחירות הכלליות לכנסת, אירעו בפריז כמה מעשי טבח באנשים שמסיבה כזו או אחרת לא נשאו חן בעיני המוסלמים. בתגובה למעשי הטבח נערכה בצרפת הפגנה המונית שבראשה צעדו מנהיגי מדינות רבים. אם הבנתי נכון, ההפגנה ההיא נועדה להביע מחאה נגד מעשי הטבח ונגד הפגיעה בדמוקרטיה. בשורה הראשונה של המפגינים צעדו מנהיגי מדינות וביניהם ראש ממשלת ישראל ו-להבדיל, גם ראש הרשעות הפלשתינית. ההיגיון שהינחה את מארגני מופע המחאה המרשים אמור להיות מובן לאדם שחשיבתו מערבית ומן הסתם הוא אכן מובן, אלא שהבעיה היא לא במי שחושב במערבית אלא במי שחושב בערבית, כגון מבצעי הטבח ואוהדיהם. ועבורם, ככל הנראה, ההפגנה הזאת מהווה זריקת עידוד רצינית.
זריקת עידוד לטרור
כי מזווית הראיה של מבצעי הטבח ושולחיהם, ההפגנה מאשרת את מה שגילו כבר מזמן, שהדמוקרטים האלה פוחדים פחד מוות מהטרוריסטים, ושאינם מסוגלים או אולי אינם רוצים להגן על עצמם ועל חרותם. לכן, במקום להילחם הם מפגינים. בעיניהם, ההפגנה הזאת משדרת חולשה סופנית, פירפורי גסיסה. הם שואבים המון עידוד מהעובדה שאין בכוחם של המפגינים אפילו לומר את האמת, שאינם מעזים להצביע על שורש הרע, שהם ממשיכים להקפיד על תקינות פוליטית ובכך מטפחים אשליות ודמיונות שוא כאילו אפשר למגר את הרוע מיגור נקודתי. ודוגמה טובה לכך הייתה הוראת כוחות הביטחון הצרפתיים ליהודים, להימנע מהתכנסויות מחשש שמא ינצלו זאת המרצחים. האם יש עידוד גדול מזה לטרור ולטרוריסטים? הרי את זה בדיוק הם רוצים, שיפחדו מהם.
ביטחון ליהודים
כאמור, בין הצועדים בראש ההפגנה ייצג את מדינת ישראל ראש הממשלה. הוא גם נפגש עם יהודים, עודד את רוחם וקרא להם לעלות לישראל, כי זה המקום הכי בטוח עבור יהודים. אין לי וויכוח עם האמירה שארץ ישראל היא המקום הכי בטוח עבור יהודים, אבל זה לא בזכות המדינה זה למרות המדינה. שכן מדינת ישראל, הניצבת בראש יעדי האיכות של הטרור, היא זו שלימדה את העולם שיש להתפשר עם טרוריסטים, להכשיר אותם ואף להעניק להם הישגים. והכל בתקווה להשיג שקט בדרכים מדיניות כי "אין פתרון צבאי לטרור" כטענת מטפחי האשליות. העובדה שהטרור והטרוריסטים התחזקו כל כך היא התוצאה של הדרך הזאת שבה הלכה מדינת ישראל. אז נכון, פה המקום הכי בטוח ליהודים, אבל זה לא כי המדינה משקיעה נכון בביטחון, אלא כי הקב"ה שומר שלא ניפגע מהשטויות של עצמנו.
בריחה אידיאולוגית
אנחנו אף הגדלנו לעשות והפכנו את הבריחה מהטרוריזם לאידיאולוגיה. כך נהגנו בעזה וכך יש הרוצים לנהוג ביהודה ושומרון. בשם "האופק המדיני" והנאורות כביכול, רבים אצלנו כמהים לנטוש מחוזות אלו ולהפקירם בידי מבקשי נפשנו. והעובדה שבכל מקום בו שולטים מוסלמים לא יכול לחיות שום בן דת אחרת, אינה מעוררת אפילו קצה של מחשבה שניה אצל אותם נאורים בעיני עצמם. כי אצלם העיקר זה להיפטר מ"השטחים הכבושים". אז מה תועיל לעולם או אף להם עצמם, בריחת יהודי צרפת לכאן או למקום אחר בעולם? הבריחה מהטרור רק מחזקת אותו ולא באמת מועילה לבורח, כי הטרור עלול להגיע לכל מקום. והרי אצלנו הוא כבר נמצא מזמן וגם אצלנו בורחים מפניו, אז מה תועיל ליהודי צרפת הגעתם אלינו? הרי גם פה ידרשו מהם כוחות הביטחון להתמגן וחס ושלום לא להשיב מלחמה לתוקפיהם, אלא להשאיר את המלחמה לכוחות הביטחון. שנאסר עליהם לירות בנשקם.
ביטחון ליהודים
אם היינו מתנהלים כיהודים בכלל וביחס לטרור בפרט, אפשר שהייתה תועלת בקריאה ליהודי צרפת לעשות עליה. ואודות ההתנהלות הנדרשת מיהודי כלפי תוקפיו למדנו בפרשת השבוע שבו אירעו מעשי הטבח בצרפת (שמות ב): (יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. (יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. יהודי מגן על יהודי שני גם אם זה אומר להרג את התוקף תוך סיכון עצמו. אבל מהר מאוד פגש משה את צדקנות היתר של יהודים יפי נפש: (יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. (יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. רש"י מסביר שכעת הבין משה מדוע מצליחים לשעבד יהודים, כי יש ביניהם מלשינים.
לצאת ממצרים
השבוע אנחנו קוראים את הפרשה השנייה בספר שמות, פרשת וארא (פרק ו): (ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. (ג) וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. על המילה וָאֵרָא מוסיף רש"י את הפירוש "אל האבות". והרי בהמשך כתוב אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב, אז מה מחדש רש"י בפירושו? מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שבכך אומר לנו רש"י כי מכוח ההתגלות אל האבות יכול וצריך כל יהודי לזכות לאותה התגלות. רק צריך לפקוח את העיניים. וכאשר הקב"ה התגלה למשה בסנה ושלח אותו אל בני ישראל לבשר להם את בשורת הגאולה ואל פרעה ולומר לו (פרק ד): ...כֹּה אָמַר ה', בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. (כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. היה עליו לבצע את השליחות בלי שאלות ובלי ויכוחים. כמו האבות.
להאזין ולקבל
אלא שמשה, למרות שלא היו לו שום ספקות חלילה בדבר ה', הנה מרוב ענוותנותו והחשש שמא יתמעט כבודו של אהרון שהיה מנהיג היהודים במצרים באותה עת, עשה כל מאמץ שלא לקבל את השליחות. וגם זה לא היה בסדר, כאמור, כי ברגע שמתקבל המסר האלקי, חייבים להיענות בלי שאלות. לזכות הדור שלנו יש לומר שלא כל כך מבינים את המסרים האלקיים. ומצד שני, אפשר לזקוף לחובתנו את העובדה שלא כל כך מנסים להבין את אותם מסרים. כי הקב"ה מתגלה אלינו בכל מיני דרכים; ארועים שונים שאם רק נבין אותם נכון, אם רק נבין את המסר הפנימי שלהם עבורנו, נוכל לצאת ממצרים בקלות יחסית. אומנם נכון שבמצרים לא הייתה לנו כל כך ברירה כי היינו משועבדים לפרעה. גם שיעבוד רגשי. פשוט התרגלנו לחיי עבדות וכבר לא היה לנו כוח לחשוב על גאולה אפשרת, וגם מזה חשש משה.
בלי קוצר רוח
והחשש שלו התאמת; בני ישראל היו משועבדים מכדי להאזין לבשורת הגאולה. לכן כאשר הוא בא אליהם ומשמיע להם את הבטחת ה' שהוא עתיד לגאול אותם בארבעה שלבים: ...וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם... הם מתקשים לקבל את דבריו: (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. בהתחלה הם דוקא כן הקשיבו לו ואפילו שמחו (פרק ד): (לא) וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. רק שבתגובה פרעה הכביד את השיעבוד מתוך כוונה לשבור את רוחם וזה הצליח לו; כעת הם כבר לא היו מוכנים אפילו לשמוע. נתפסו לקוצר רוח, הבטיחו להם גאולה והיא לא הגיעה. וגרוע יותר, במקום גאולה קבלו את הכבדת השיעבוד.
מכות מצרים
וזה השלב שבו מתחיל תהליך השבירה של פרעה. וגם כדי לקומם את רוחם של בני ישראל, מתחילה סידרת מכות מצרים. בפרשה כתוב שהייתה אפליה, המצרים חטפו ובני ישראל לא נפגעו. אבל זה כתוב רק מהמכה הרביעית והלאה (פרק ח): (יז) כִּי אִם-אֵינְךָ, מְשַׁלֵּחַ אֶת-עַמִּי--הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ, אֶת-הֶעָרֹב; וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם, אֶת-הֶעָרֹב, וְגַם הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-הֵם עָלֶיהָ. (יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם, עָרֹב--לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אותו דבר קורה גם בכל המכות הבאות, אבל מסתבר שבשלוש המכות הראשונות גם בני ישראל נפגעו. אפשר להציע כמה הסברים לעובדה הזאת, אבל אנחנו נסתפק בהסבר אחד: נראה שהיה צורך להוכיח גם לבני ישראל שהשליט היחיד בכל העולמות הוא הקב"ה. רק שלזה הספיקו שלוש המכות הראשונות, בניגוד למצרים שנדרשו עבורם עשר מכות.
לנהוג במתינות ובביטחון
בסוף, כידוע, יצאנו ממצרים בחיפזון, כמעט במנוסה. ככתוב בפרשת בשלח: (ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם... אבל אז, הבריחה הייתה מחויבת המציאות. היינו חייבים לברוח כי הרע השתרש בנפשותינו ואי-אפשר היה להיפטר ממנו בדרך אחרת. אלא שכעת, על סף הגאולה האמיתית והשלמה, אין עוד מקום לבריחה. להפך, שהרע יברח מהטוב, אם ימצא לאן לברוח. כמו שמבטיח לנו הנביא (ישעיהו נב): (יב) כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן: כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה', וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. אז אין שום סיבה ושום תועלת לברוח מצרפת או מכל מקום אחר. להפך, צריכים לכלות את הרוע שעדיין קיים בעולם. ואת זה ניתן וצריכים לעשות על-ידי אמירת אמת. כל האמת. כל כך פשוט. ובשטח, להכריז על אימאמים ומסגדים מסוימים וגם על בתי ספר כחממות טרור ולהחריבם. אכן מאוד פשוט.
