הבחירות הקרבות מכריחות לחלץ את משמעותן המקורית של מילים מבין ערימת השמות שהושמו בכלא המירכאות הכפולות. למשל: "ציונות" או "
המחנה הציוני". לא מזמן נרעשו רבים למשמע חבירתו של
אברהם בורג ל
חד"ש. האיש שגדל בציונות הדתית, העביר רוב שנותיו במחוזות השמאל הציוני, התמודד על ראשות מפלגת העבודה והיה ראש הסוכנות היהודית, הגיע בסופו של תרגיל למפלגה אנטי-ציונית. על הדרך פירסם ספר שבו לא רק סתם את הגולל על הציונות (שהייתה "רק פיגום" להקמת המדינה), אלא הביע עמדות אנטי-ציוניות והישווה את ישראל לגרמניה הטרום נאצית ואת ה"כיבוש" ל"אנשלוס"!
האם בורג היה חריג? בראיון ל
ארי שביט ביוני 2007 טען בורג שחי בשקר, ובעצם לא גילה את עמדותיו האמיתיות מתוך מחשבה שכך "יגיע רחוק". רק משפרש מהפוליטיקה, גילה את צפונותיו האנטי-ציוניות. מפלגת העבודה בחרה בשם המחייב "המחנה הציוני". אפשר להעריך את השמאל על דבקותו בחזון הציוני, אבל מבט ברשימת המועמדים הריאליים ב"מחנה הציוני" מצליח לבלבל גם פרשנים אופטימיים.
האם
סתיו שפיר ומרב מיכאלי שנבחרו לעשירייה הראשונה דוגלות בתפיסה ציונית קלאסית, כמו זאת ששלי יחימוביץ' אוחזת בה? בספרו "רוטשילד - כרוניקה של מחאה" דיווח אשר שכטר על ויכוח חריף לפני הפגנה, שבו הציב
איציק שמולי אולטימטום: "ללא דגל ושירת התקווה, הסטודנטים לא משתתפים". סתיו שפיר איימה לפרוש: "לא הייתה לי בעיה עם הדגל; הייתה לי בעיה עם התקווה, לא כל אזרחי המדינה יהודים". שרון שחף סיפרה ש"סתיו התחילה לבכות ולומר שזה שיר גזעני".
טרם כניסתה לחיים הפוליטיים באוקטובר 2010, אמרה מרב מיכאלי קבל עם וגל"צ: "אני חושבת שאימהות-נשים לא צריכות בכלל לשלוח את הילדים שלהן לצבא... יש כיבוש מתמשך... והממשלות לא עושות מאמצים לפתור את זה... אז צריך להפסיק להיות מוכנות לשלוח את הילדים לצבא". מה זה - אברהם בורג לפני כניסתו לארון?
האם הגירסה החדשה לציונות של פרופ'
יוסי יונה, מועמד חדש ב"מחנה הציוני", תואמת את השקפת עולמם של ראשיה? נניח את אמירתו הישנה "אני לא מתחבר למילה הזאת ציונות... היא לא מבטאת מי שאני", ונתייחס לקריאתו החמורה יותר (בעיניי) השבוע, לתקן את חוק השבות באופן שעולה יהודי לא יקבל מיד אזרחות אלא רק לאחר תקופת הכשרה ועמידה במבחני ידע. ועוד לא נגענו בזוהיר בהלול ש"זהותו הפלשתינית חזקה מזו הישראלית".
אמש פירסם עקיבא ביגמן בכתב העת האינטרנטי המשובח "מידה" תוצאות סקר שוטף שערך המרכז האקדמי "שערי משפט". הנסקרים נשאלו: "האם היית ממליץ לחבר קרוב או לבן משפחה, שיש לו מעמד מבוסס בצרפת, לעלות לישראל?" רוב ברור בקרב המחנה השמרני-ימני השיבו בחיוב (64.5 אחוזים ממצביעי
הבית היהודי ו-57 אחוזים ממצביעי הליכוד), בעוד רוב מצביעי השמאל היו מעדיפים שלא יבוא (פחות מ-46 אחוזים בקרב מצביעי "המחנה הציוני" ופחות מ-17 אחוזים ממצביעי מרצ היו ממליצים לעלות).
התוצאות מעניינות משום שלפי
ציפי לבני, מערכת הבחירות ניטשת בין "ציונים" ל"קיצונים". מהי העלייה אם לא נשמת הציונות? ביום ראשון שעבר יצאה לבני נגד קריאת ראש הממשלה לעלייה בטענה ש"יהודים צריכים לעלות לא כי ישראל היא מקלט בטוח... (אלא) בגלל הציונות". נו, שתספר זאת למצביעיה.
אלו אינן שאלות היאות רק להתגוששות בעת בחירות, אלא סוגיה עקרונית ביחס לליבה החיונית של ישראל: מהי ציונות? אי-אפשר להחביא את המחלוקות הללו תחת כותרת עמומה של "המחנה הציוני".
נשאל אחרת: האם "המחנה הציוני" מקבל את עמדותיו של
יצחק רבין ז"ל, שעיקרן אי-חזרה לגבולות 4 ביוני, שום "חילופי שטחים", גושי התיישבות מורחבים ובקעת הירדן כגבול הביטחון של ישראל "במובן הרחב ביותר של המושג הזה" כלשונו, ו"בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת כבירת ישראל, בריבונות ישראל"? ושמא גם רבין כבר נחשב בעיני לבני "קיצוני"...