פעם בברגן היו שכנים

צֶלֶה הִיא עִיר צִיּוּרִית יְפֵהפִיָּה מֵאַלְבּוֹם הַתְּמוּנוֹת שֶׁל הַטֶּבַע תּוֹשָׁבֶיהָ סוֹגְדִים לְיֹפִי כִּסְגוֹד אוֹתֶלוֹ לְדֶסְדֶמוֹנְדָה אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָם פַּעַם הָיִינוּ שְׁכֵנִים בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה גַּרְתִּי בְּבֶּרְגֶּן-בֶּלְזְן לַמְרוֹת הַקִרְבָה לֹא יָצָא לָנוּ לְהִפָּגֵשׁ רָאִיתִי אוֹתָם מִבַּעַד לְגֶדֶר תַּיִל דּוֹקְרָנִית נִהַלְתִּי אָז קְרַב מַגָּע עִם הַקֹּר וְהֵם, מְכֻרְבָּלִים בִּמְעִילֵי פַּרְווֹת, לִווּ יְלָדִים קְטַנִּים לְבֵית הַסֵּפֶר. (מתוך "השכן מברגן-בלזן", עמ' 12) שמא הוא צודק בהכרזתו, בהתרסתו, בזעקתו. השמים אינם מגיבים ולפי כך אולי הטרוניה הנזעקת מול פני האל אכן נכונה, או לפחות מוצדקת. כי איך ייתכן מראה אידילי כזה לכאורה, מראה של בני אדם אינטליגנטים ואוהבי טבע כמתואר בשורות שלמעלה, מובילים מדושנים את ילדיהם אל בית הספר - אבל מעבר לגדר מתחוללת תופת שידע אולי רק הגיהינום. עדויות כאלהאפשר לקרוא גם במקומות אחרים, והן באות ומקצינות את הניגוד המפלצתי הזה של התעלמות, שאננות וקבלת הרצח הנוראי שמעבר לגדר, בוודאי גם הסתגלות לריח העשן הפושה באוויר הישר מן המשרפות שבהן העלו למולֶך הנאצי את קורבנות האנוש אשר תבע. אך אותו אלוהים ששנא קורבנות, שמאס בזבחים, איך יכול היה להחריש? אכן כן, שבה ונשאלת השאלה הזאת ועוד תשוב להישאל עד היותה נדושה, או שמא היה חסַר אונים היה האל כאחד הנטבחים ההם. והלא לא יכול להם. ְּשֶׁאֱלֹהִים מְכַבֶּה אֶת הַכּוֹכָבִים בַּלַּיְלָה וְגַם פַּנָּסֵי הָרְחוֹב נִרְדָּמִים אֲנִי נִדְלַק וּמֵאִיר אֶת סִמְטָאוֹת חַיֵּי וְכָל הַמֵּתִים רוֹאִים אוֹתִי עוֹבֵר מִדֶּלֶת לְדֶלֶת מְקַבֵּץ גַּעְגּוּעִים. ("מקבץ געגועים", עמ' 44) הגעגועים יחסיים. איש מתגעגע לביתו, ואין הבדל איך ומה היה הבית הזה. זה היה ביתו. איש מתגעגע לחייו, ואין הבדל איך היו החיים שהיו לו. הוא חי אותם. ואיש מתגעגע לאנשים שידע, ולא חשוב אם יפים או מכוערים היו. אלה היו האנשים שידע. והנה לא היו חיים ולא היה בית ולא היו אנשים והכול נלקח. ואם החיים והבית והאנשים הסתכמו ברגע מסוים בקרון הרכבת ההוא שהוא זוכר אותו, אזי אלה היו געגועים. כך מנסה מר ברזילי להיאחז באיזה מן הרגעים הזכורים, ברגע שאילו יכול, אולי כך היה בוחר להיזכר בחייו, ברגע המרוכז הזה. ואם לא בחייו אזי בטעמם, ואם לא בטעמם אזי בריחם, ובלבד להאמין שהיו אז חיים. שאנשים היו קיימים, למרות היותם מובלים בקרונות של בקר וריח השחת דבק בם. בשל היותם חיים עדיין, הפך אפילו רגע זה לגעגוע. לאחר הכול אלה היו האנשים, ובתוך הקרון שהיה מיקרוקוסמוס בלתי ייאמן של עולם מוטרף רחשו החיים, הזוועה, הפחד, רחשה שארית תקוותם האבודה של אותם שדוחסו בתוך הצחנה שבפנים. אִם יִהְיֶה עָלַי לִבְחֹר רֶגַע מִיָּם הָרְגָעִים אִםאֶתְבַּקֵּשׁ לְהַטְבִּיעַ חוֹתָמוֹ שֶׁל זְמַן אִםאֶתְאַוֶּה לְמַסְגְּרוֹ בְּמִסְגֶּרֶת זָהָב אִם אֶרְצֶה לִפְרֹעַ חֹב לְמַלְאָךְ בְּמַדֵּי צָבָא, אֶפְתַּח מֵחָדָשׁ דֶּלֶת קְרוֹן בָּקָר לְהָרִיחַ שׁוּב נִיחוֹחוֹת חַיַּי. ("רגע", עמ' 23) ומה הם ניחוחות חייו הטבעיים של אדם? הלא הם משפחתו, אותם אנשים שילדו אותו, אלו שגידלו אותו, אלו שגדלו עמו. והנה אמו, הנה אביו, הנה סבו, הנה אחותו. הזיכרון מציף והכמיהה מרסקת פנימה. הוא מעלה כבאוב את התחושות שאופפות אותו ומכות בו עם כל זיכרון, ומשייך לכל אחד מיקיריו, אם אלה המתים ואם אלה ששרדו, כדי כך או כך לחיות, את מה שהטביעו בו ובשירתו. האֵם שחונקת את האש כדי שלא תאחז בו, האב המחייך בדרכו לכבשן כדי לחזק אותו, הסב המלטף אותו בזקנו ומותיר בו אהבה, והאחות שיוצרת את הגעגועים בעצם הישרדותה מן התופת ובעצם חייה. אִמִּי בְּמוֹ יָדֶיהָ חָנְקָה אֶת הָאֵשׁ שֶׁאָפְפָה אוֹתִי אָבִי נִפְנֵף בְּחִיּוּכוֹ בּוֹאֲכָה כִּבְשָׁנִים סֹבִּי הִגִּישׁ לִי זְקָנוֹ לְלִטּוּף אַחֲרוֹן אֲחוֹתִי הִטִּילָה עָלַי מָצוֹר מֵאָז מְכֻתָּר בְּגַעְגּוּעֶיהָ. ("אהבות", עמ '45) לאחר ספרי שיריו "מחכה לאבי", "אבי לא יברך על הלחם", "אותיות בוכות באש", "עד נר ראשון של בוקר", ועכשיו גם "השכן מברגן בלזן" שנושאם הוא אחד והם ספוגים כולם בכאבו, אני יכול לומרבוודאות כי הוא משורר של שואה כדבר ראשון בשירתו, ובכתיבתו בכלל שכמו מוסיפה לחפש מבלי שתוכל לרגוע. אבל האם אפשר, בדרך כלשהי, למצוא צידוק, הסבר, נימוק, למאורעות הבלתי יאמנו שאירעו? כבר שאלו את השאלה הזאת, אלא שזאת שאלה שתשוב ותישאל. האם השמים היו עדים לאותם מעשים שנעשו? העם הזה של אלוהים מנסה למצוא הסבר כלשהו לנטישה הזאת של אלוהיו, מנסה להיאחז בו עוד למרות הכול. וכמו למצוא לו הצדקהולגלות כלפיו הבנה כלשהי, מעדיף המשורר לכתוב ואולי גם לחשוב כי אפשר שאלוהים לא ידע. מחשבה מופרכת, ככל הנראה, אבל יש בכך משום רצון לאחוז ולו בקצה כנפה של האמונה ולא להישמט אל תוך הכלום ואל תוך הריק.וכמו שתשוב ותישאל השאלה, כך הרבה כבר נכתב ועוד ייכתב.אולי לא יהיה סוף לכתיבה הזאת. הזיכרון מועבר בירושה מהדור הראשון לדור שני ואף הדור השלישי אינו חף מכך. לא חף מכך העם היהודי כולו, לא חף מכך כל מי שמבין כי היה זה קץ הזמן שלא אלוהים הביא אותו, אולי בגלל הבטחתו הישנה, אלא בני אדם שנבראו בצלמו הביאו אותו. ואיך. כַּאֲשֶׁר דּוֹדָתִי, דּוֹדִי וּשְׁנֵי יַלְדֵיהֶם הִתְפַּשְּׁטוּ בְּפֶתַח הַ"מִּקְלַחַת" אֲנִי מַאֲמִין שֶׁאֱלֹהִים לֹא יָדַע כִּי לֹא יִלְבְּשׁוּ עוֹד בִּגְדֵיהֶם, כְּשֶׁנִּסְגְּרוּ עֲלֵיהֶם דַּלְתוֹת הַ"מִּקְלַחַת" הַכְּבֵדוֹת וְהִמְתִּינוּ בְּצִפִּיָּה דְּרוּכָה לְמִמְטָרֵי מַיִם מְרַעֲנְנִים אֲנִי נוֹטֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאֱלֹהִים לֹא דֻּוַּח כְּשֶׁדּוֹדָתִי, דּוֹדִי וּשְׁנֵי יַלְדֵיהֶם אֲחוּזֵי אָמוֹק טִפְּסוּ אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וְגַם עַל הַקִּירוֹת הַאִם שָׁמַע אוֹתָם שׁוֹאֲגִים שַׁאֲגָתָם הָאַחֲרוֹנָה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֲדֹנָי אֶלוהֵינוּ אֲדֹנָי אֶחָד"? אֶפְשָׁר שֶׁמַּכְשִׁיר הַשְּׁמִיעָה שֶׁלּוֹ הָיָה אָז מְקֻלְקַל. ("זכאי מחמת הספֵּק", עמ'59) הדמיון מצייר את התמונות והן קשות מנשוא. המוח קולט את הזעקות והלב מתקשה לעמוד בזה. והאדם שואל איך קרו הדברים, שואל בפעם האלף, שואל בפעם המיליון, למעשה שואל בפעם השישה מיליון איך בני אדם אחרים הפכו שליחי גיהינום, בני שטן שאף הוא יצא מדעתו, ואיך עמד בהם לבם לעשות את שעשו. "האדם מחפש משמעות", נתן ויקטור פרנקל ניצול המחנות את השם לספרו, ונראה שלא נמצאה ולא יכולה להימצא לאותם חיים שנלקחו ולאותם אירועים שאירעו משמעות אנושית שהיא, משמעות שמן העולם הזה. ואם יש איזו תהייה על משמעות לא ברורה ומאולצת הרי שזו נתונה לחיים ולא למוות. וכאשר קשה למצוא משמעות לדברים אולי המסקנה היא שאכן שבתו השמיםבעת ההיא, כפי שכתב כאמור יעקב ברזילי במוטו לספרו., בשנת שבתול של אלוהים". כך. אבל הוא עצמו מסרבלשבות. הוא עצמו נלחם בדמוניות האפלה הרבוצה בפנים - ואם אין משמעות הרי שאין הבנה, ואם אין הבנה הרי שאין מחילה, ואם אין מחילה הרי שאין גם שִכחה. בוודאי לא למי שחווה, ואנו יודעים ועדים לכך כי גם לא למי שחווה את חיי אלה שחוו ודבק בהם. גם לא לעם שחובק בתוכו את האנשים והזיכרון הקולקטיבי הזה כולו. אביא להלן מספר שירים קצרצרים מתוך הספר. הבלחות של מועקה, נצנוצים של כאב, אנחות של טרוניה:בִּפְנוֹת גּוּפִי מִזְרָחָה/ כָּל בֹּקֶר/ אֲנִי רוֹאֶה תַּחְתֶּיךָ/ יֶלֶד/ מִתְבּוֹסֵס בָּאֵפֶר. ("מודה אני", עמ'32) - אֲנִי מֵאָמִין /שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אֵין עוֹד / מִי שֶׁיַּדְלִיק אֵת הַשֶּׁמֶשׁ/ וִיכַבֶּה אֶת הַכּוֹכָבִים.("מאמין אדוק". עמ'36)- הוּא הָיָה הַגַּפְרוּר,/ אֲנַחְנוּ הָיִינוּ הָאֵשׁ/ וְלֹא הָיוּ מַיִם/לְכַבּוֹת אוֹתָנוּ. ( "הגּפרור והאשׁ", עמ'37) - כָּל אֵימַת שֶׁאֲנִי מְגַלֶּה פָּנִים,/ מֵאֲחוֹרֵי שֵׁם,/ כְּמוֹ שִׁבַּצְתִּי אֶבֶן חֲסֵרָה/ בִּפְסֵיפָס לֹא שָׁלֵם. ("כבר לא אנונימי", עֲמָ'41) - כְּשֶׁאַחַד הָעֵצִים בְּיעָרוֹת הַמָּוֶת/ יַסְכִּים לִהְיוֹת עַד מְדִינָה/ יסמיקו הַשָּׁמַיִם מֵרַב בּוּשָׁה.("עד מדינה", עֲמָ'56) אוילו בסיום הרשימה אביא את דרך החשבון של ילד יהודי: אַחַד וָעוֹד אַחַד הֵם לֹא שְׁנַיִם אֶחָד וְעוֹד אֶחָד הֵם מִינוּס שְׁנַיִם אָמַר יֶלֶד יְהוּדִי שֶׁהִתְיַתֵּם בַּשּׁוֹאָה. ("אַחד ועוד אחד", עֲמָ'73) צורת חשבון כואבת של הַחְסרה. ידיעה של הכחדה, מחרידה בפשטות אמירתה. זו משוואה שאין לה תכלית ואין לה שום היגיון. וכך כותב ומצהיר מר ברזילי, במבוא לספרו:"בהגיעי לגבורות, לא עוצר באדום, לא מרפה, לא ממתן את הקצב, עט לכתוב, את לחפור, עת לזכור." ויודעים אנו כי אין לכך מרפא ואין לזה מרגוע, וכי לזיכרון הנוראאין מחיקון. לפי כך גם לא תיבש הדיו ולא ייתש כוחו של האוחז בעט המדמם הזה. והוא מבטיח להוסיף ולאחוז.