נוהג פסול – שתופס תאוצה
זכות השתיקה של נבחרי ציבור – נתפסה מאז ומתמיד כרעה חולה וכניסיון נואש להתחמק מלתת הסבר על מהלכים ומעשים שעשה נבחר במהלך תפקידו.
הציבור אומנם התרעם, המשטרה הייתה מתוסכלת, אך בסופו של יום – הנבחר לא שילם את המחיר הפוליטי במידה והפרשיות עליהן שתק, קיבלו מפנה פלילי הגם שידיו היו נקיות, אך מעשיו וידיעתו את המטריה, יכלו להביאו לידי הבנה וידיעה שמשהו רקוב מתנהל מתחת לאפו.
זכות השתיקה לאזרח
הזכות לשתוק בחקירת משטרה, נתונה על-פי החוק לכל אזרח, באשר הוא אזרח.
לנבחר ציבור – עומדת זכות השתיקה, כמו לכל אזרח, בכל הנוגע לנושאים אישיים, אך בשום אופן לא מבחינה אתית, מוסרית וציבורית – לנושאים הקשורים בתפקודו כנבחר ציבור.
הפתרון – בשלב ראשון, התייחסות בית המשפט העליון לסוגיה אם במסגרת בג"ץ ואם במסגרת ערעור פלילי. ובשלב שני – או ראשון, התייחסות הכנסת לסוגיה על-ידי שינוי החוק ותיקונו, שיחייב נבחר להעיד על מעשיו ופעילותו הציבורית וזכות השתיקה תישמר לו, כמו לכל אזרח, רק בנושאים האישיים שלא קשורים בתפקידיו הציבוריים.
השתיקה – מעין חסינות
העובדה שהנבחר יודע שיש לו את זכות השתיקה נותנת לו מעין מטריה זמנית או מחשבה, לפעמים מוטעית שיש לו מעין חסינות משפטית.
העובדה שאדם שותק בחקירה, לפעמים פועלת לרעתו, שהרי אם יש ראיות ומסמכים היכולים להצביע על עבירות פליליות מעשיות או לכאוריות, השתיקה מחזקת את החשדות ואילו ההסברים בכוחם לנקות את הנבחר, כך ששתיקה לא תמיד, מבחינה משפטית, היא הפתרון הנכון.
עיקרון זה שחל על האזרח – חל גם על נבחר ציבור, ולכן עליו לחשוב טוב טוב לפני שהוא נוקט בצעד זה, שמעורר תמיהות ציבורית.
העונש המוצע
אם ועד שישונה החוק, אם בכלל, הציבור יכול לבוא חשבון עם הנבחר, אם בדרך של ביקורת ציבורית, עיתונאית ואם בכל ניסיון לחזור לפוליטיקה בדלת האחורית, עקרון זה צריך לחול גם על נבחר/פוליטיקאי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון.
