כל עוד הפלשתינים לא משנים את מערכות החינוך שלהם, לא יהיה סוף לסכסוך וישראל רק תנהל אותו. מבצע צוק איתן נועד להשיג הרתעה ולשכנע את חמאס לא לשגר את הרקטות שברשותו. במוקדם או במאוחר, תעלה השאלה האם הגיע הזמן לצאת למבצע הכרעה ברצועה, כמו מבצע חומת מגן ביהודה ושומרון. הדיפלומטיה של ישראל צריכה לאמץ את רעיון הפירוז ולהכין תוכנית לקידום הרעיון. הדרישה לפירוז הרצועה היא מנוף לחץ מדיני על חמאס, שלא יקבל את הרעיון.
כך אומרים ראש מכון בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן, פרופ' אפרים ענבר, והפרשן הצבאי עמיר רפפורט בסיכום ראשוני של מבצע צוק איתן שפרסם מרכז בס"א. לדבריהם, לא ניתן לעקור את החמאס ברצועת עזה, או שיעד כזה יושג במחיר כבד מאוד. החמאס מושרש עמוק בחברה הפלשתינית ומקבל ממנה תמיכה רבה. מעבר לסיוע האזרחי של החמאס לפלשתינים, הארגון מקבל תמיכה רחבה בשל המאבק נגד ישראל, למרות המחיר שאזרחי עזה משלמים עליו. בסקרי דעת קהל לאחר המבצע, הייתה עלייה גדולה מאי פעם בתמיכה בחמאס בקרב הפלשתינים.
ענבר ורפפורט מוסיפים, כי השמאל הישראלי והקהילה הבינלאומית ביקשו להעריך מחדש את גישתה של ישראל לשלטון החמאס בעזה. היו שקראו להחזרת השלטון של הרשות הפלשתינית ברצועה, דבר שייעשה בסיוע צה"ל ויקדם את רעיון "שתי מדינות לשני עמים". עם זאת, לא ברור האם אבו-מאזן יכול לשלוט ברצועת עזה, אפילו אם צה"ל יסלול לו את הדרך. הדבר מהווה יהירות ישראלית ושיכחת ניסיונות העבר, כפי שהיה בלבנון בשנת 1982.
חשיבות התמיכה הבינלאומית
גיוס תמיכה בינלאומית ל"צוק איתן", נאמר בסיכום, היה בעל עדיפות גבוהה מבחינת ממשלת ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בגישה הסבלנית ובנכונות הישראלית להיענות לכל הפסקות האש שהוצעו לה. ההיערכות הפוליטית באזור עזרה לישראל, כאשר מדינות ערביות שמרניות כדוגמת מצרים, ירדן וערב הסעודית הגיבו באיפוק, ואף רצו שישראל תכה בחמאס המזוהה כשלוחה של האחים המוסלמים.
בעוד שישראל ראתה חשיבות עליונה בעירוב מצרים בהסדר לסיום המערכה, ארה"ב עדיין לא הבינה היטב את המציאות המזרח-תיכונית, כאשר הציעה את קטר וטורקיה התומכות בחמאס, כמתווכות במו"מ לסיום הלחימה. גם המתחים בין ארה"ב למצרים לאחר סילוק משטר האחים המוסלמים, עומדים בניגוד לשיתוף הפעולה בין ישראל למצרים בנושא החמאס. היחס האמריקני לאחים המוסלמים ולחמאס, הוא מרכיב נוסף בסדרת הכישלונות של המדיניות המזרח-תיכונית של ממשל אובמה, קובעים ענבר ורפפורט.
ה"חריקות" עודדו את חמאס
לצד זאת אומרים השניים, כי ה"חריקות" ביחסים בין ישראל לארה"ב משפיעות על מעמדה האיזורי של ישראל. עיכוב משלוח טילי "הלפייר" מארה"ב לישראל היה בעל משמעות שולית מבחינה מבצעית, אבל אירוע זה הביא לשקילה מחדש של פרויקטים ישראלים-אמריקניים, שבמסגרתם מתבצע ייצור אמל"ח בארה"ב באמצעות כספי הסיוע של ארה"ב. דבר זה צפוי להביא להגברת התוצרת המקומית של אמצעים "רגישים", מחשש שאירוע דומה יחזור בעתיד.
אולם, מציינים ענבר ורפפורט, היחסים הביטחוניים ההדוקים בין ישראל לארה"ב נמשכים, למשל בפתיחת מחסני החרום של ארה"ב בפני צה"ל לצורך הצטיידות ואישורו המהיר של תקציב נוסף לכיפת ברזל. עם זאת, הדיווחים על החריקות בין יחסי ארה"ב לישראל, הם שהביאו את החמאס להימנע מהפסקת אש ולהמשיך את הלחימה.
מבחינת תהליך השלום, ישראל רצתה להחליש את החמאס, אך לא להשמיד אותו. ההפרדה בין עזה ליהודה ושומרון משרתת את האינטרס הישראלי בהחלשת התנועה הלאומית הפלשתינית, שנכון לעכשיו עדיין אינה נחשבת לפרטנר לשלום. תובנה זו עדיין לא הוטמעה מספיק בציבור הישראלי, לאור המשך העלאת הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. גם המערכת הבינלאומית עדיין דבקה ברעיון זה, אולם הקשיים בתהליך השלום והמשברים במקומות אחרים בעולם, יכולים להסיט את תשומת הלב, ולהמשיך לתת לישראל ולפלשתינים להילחם.
הבעיה: לוחמת הקרקע
מבחינת האסטרטגיה הצבאית, ממשלת ישראל בחרה אסטרטגיה של התשה, בעיקר מהאוויר. הלחימה שהתארכה הרבה יותר ממה שצה"ל ציפה, איתגרה את התפישות שהתגבשו בצה"ל לגבי בניין הכוח והפעלתו, וכעת יש לבחון אותן מחדש.
עקב האכילס של צה"ל היה לוחמת הקרקע, כאשר פיקוד דרום רצה לבצע מהלך קרקעי כבר מהיום הראשון, אך הדבר אושר רק ביום העשירי של המבצע. איש לא ציפה שהאתגר הצבאי יהיה כה קשה והאבידות יהיו כה רבות. הכשירות של זרוע היבשה ירדה עקב מלחמות תקציב בין משרד האוצר ומשרד הביטחון, ובגלל החלטת צה"ל להקצות את מירב המשאבים למודיעין ולחיל-האוויר, גם במחיר של פגיעה חמורה בכוחות היבשה. הפגיעה התבטאה בצמצום מערכות מיכון ובצמצום אימונים.
ככל הנראה, בשנים הבאות צה"ל ישים דגש על שיפור יכולות התמרון הקרקעי, והקיצוצים התקציביים בזרוע היבשה יפחתו. תשומת לב מיוחדת צריכה להינתן לחיל הנדסה קרבית, שפועל למעשה כמעט ללא מהנדסים. העובדה שצה"ל היה צריך להתמודד עם איום המנהרות תוך כדי לחימה, מראה, כי הרמה ההנדסית בחיל אינה מספקת.
הלחימה לא הייתה בתצורת "תמרון קרקעי מהיר וקטלני" כפי שאמר אלוף פיקוד דרום דאז, סמי תורג'מן. התמרון המשמעותי ביותר בוצע במרחק של 800 מטרים מהגדר וכדי להשמיד את המנהרות ההתקפיות. גם תמרון זה היה מסורבל, לאור העובדה שלצה"ל לא הייתה תוכנית מסודרת להשמדת המנהרות, שמלכתחילה לא נחשבה כמטרה העליונה של המבצע.
מרבית המהלכים של צה"ל נחזו מראש על-ידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי. צה"ל לא הפתיע את האויב באופן משמעותי אפילו פעם אחת, ופעל רק לפי מדרגות של עוצמת אש במסגרת המנדט שניתן לו להכרעת חמאס. בסופו של דבר, צה"ל צריך לבחון מחדש את יסוד התהליכים של בניין הכוח והפעלתו, ולהתמודד עם מחלות ארגוניות שמבצע צוק איתן חשף, אומרים ענבר ורפפורט.
