אין זאת כי אם ישראל מצטיירת כמדינה כפויית-טובה. עובדה: במרוצת השבועיים שחלפו מאז הפיגוע במרכול "היפר כשר" בפריז - עדיין לא מצאה המדינה לנחוץ לגמול למהגר המוסלמי השחור ממאלי על פועלו להצלת חייהם של יהודים מרצח בטוח.
בהבדל מישראל, כפויית הטובה, גמלה צרפת לצעיר הגיבור במתן אזרחות ובתעודת הוקרה על שבמהלך ההשתלטות על המחבל במרכול, הוא דאג להסתיר 15 יהודים בחדרי הקירור, תוך שהוא מסכן בכך את עצמו.
"עזרתי ליהודים, כי כולנו אחים" - תרץ המציל, לאסנה באתילי, את מה שעשה כמובן מאליו, תוך שהוא מביע, בענווה בהחלט ראויה לציון, הזדהות עמוקה ורגשי-אחווה מרגשים וכנים כלפי מעסיקיו היהודיים במרכול.
הלקח הנדרש
על תושייתו וגבורתו העילית ניתן היה לצפות, לפחות, להערכה ולהכרת-תודה רשמית מצד ישראל כמדינת היהודים, אלא שזו משום מה החליטה "לשים פס" על כך, כאילו היה המעשה הנדיר מתבקש מאליו.
אל מול פיגועי הטרור המוסלמיים, החוזרים ונשנים, וכנגד מטרות ישראליות ויהודיות, חדשים לבקרים - ראוי היה לאסנה באתילי ליחס שונה בתכלית. מן הדין היה שישראל תתייחס למה שעשה כמעשה יוצא-דופן וכקרן-אור באפלה הכללית.
בשורה התחתונה החמיצה ישראל הזדמנות-פז להעלות על נס את נועזותו הנדירה של אותו מוסלמי-שחור, שהסכין לסוכך דווקא על יהודים, שכלל לא הכיר, במקום לגלות אחווה מתבקשת ושיתוף-פעולה מובן מאליו עם מי שנמנים עם בני=דתו הוא.
ולמרות הכל, עדיין לא מאוחר ללמוד את הלקח הנדרש:: מעשיו של אדם צריכים להימדד לא על-פי צבעו, מוצאו, לאומיותו, דתו ועדתו, אלא על-פי מעשיו ופועלו.
