בקרב שרידי מחנה ההשמדה אושוויץ יצא לפניה שמה של לילי קופצקי כמי שעברה את התופת הנאצי משני הצדדים של המתרס: מחד היא הייתה בעצמה אסירתו של גדול המחנות הידועים לשמצה, ומאידך היא שימשה כמזכירתם של מפקדיו מטילי המורא. אלה ניצלו את ידע השפות הרב שרכשה והטילו עליה לזייף את סיבת המוות בכרטיסיהם של האסירים שהוצאו להורג ולרשום בהם כי מתו ממחלה. בכך הם ביקשו, כמובן, להעלים מן העולם את עובדת השמדתם בכבשני הגז.
אלא שלילי קופצקי, אז עדיין לילי הולצר, לא יכלה להתנכר לילדותה. חרף הסיכון הרב שנטלה על עצמה, היא העדיפה לשים את נשפה בכפה ולזייף במו-ידיה, פרטים אישיים בכרטסת המחנה, כדי להציל בכך חיי אדם.
ברת המזל
לילי הולצר, שעשתה באושוויץ שלוש שנים רצופות, הייתה מאותם ברי המזל שהצליחו למלט נפשם מן הכבשנים. כאוד מוצל מאש היא חזרה למולדתה, סלובקיה, אך לא לאורך זמן. לאחר שנישאה וילדה את בנה-יחידה, היגרה לילי עם בני-משפחתה לניו-יורק, שם הקימה, בסיועה של פליטת-אושוויץ אחרת, את "הארגון המיוחד של שרידי מחנה אושוויץ בארה"ב". בעשותה זאת היה בכוונתה לפעול למען אותם מעטים שנותרו בחיים ולהקים למענם בית-אבות מיוחד, שבו יוכלו לבלות את שארית-חייהם.
לצורך גיוס הכספים קיימה לילי מגעים עם ממשלת-גרמניה ועם שלטונות העיר ניו-יורק, אולם אלה, מסתבר, נקטעו באיבם בשל מחלה קשה שתקפה את לילי ובשל אסון משפחתי שפקד את רעותה, כך שבלית ברירה פורק אף הארגון שהקימו השתיים.
איסוף חומר
כשעלתה בגפה ארצה, התיישבה לילי בדירה צנועה ברמת-גן. מאז עלייתה, לא חדלה לשקוד על איסוף חומר ארכיוני על אודות הפושעים הנאציים שעדיין נוצרו בחיים ושמלאו להם מסתור ברחבי העולם. את התיקים עבי הכרס, שמילאו את דירתה, העמידה לילי לרשות מוסדות וארגונים יהודיים, שנועדו ללחום לאיתור הקלגסים הגרמנים ולהעמדתם לדין.
שרידי אושוויץ, שלא שכחו את מיטיבתם, החליטו לגמול לה על העזרה הרבה שהושיטה להם בעת צרתם, ושבזכותה נותרו לא מעטים מהם בחיים. הם בחרו בה כמזכירת ארגון ניצולי אושוויץ בישראל. בתפקידה זה החליטה לילי קופצקי לשים דגש מיוחד על הצורך בהחדרת תודעת השואה בקרב הנוער.
הוקעת מכחישים
וכך, באמצעות עדים ומסמכים היא הוקיעה את מאמציהם של גורמים אנטישמיים, ובהם ארגונים ערביים, להכחיש את אירועי השואה ואת השמדתם של שישה מיליון יהודים בידי הנאצים. היא גם הופיעה, לא אחת, בפני סטודנטים באוניברסיטאות בארץ ובעולם, וגילתה את אוזנם, באורח בלתי-אמצעי, על האירועים שהייתה עדה להם במו-עיניה. בד-בבד היא גם דאגה להפיץ מסמכי-שואה שונים בקרב ממשלות, מוסדות וגופים ציבוריים.
