הסרט הדוקומנטרי הבריטי "יירד הלילה", המוקדש לתיעוד תעשיית המוות הנאצית, הוקרן אמש בטלוויזיה הישראלית, לרגל ה-27 בינואר שנקבע כ"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה". ב-15 באפריל 1945 שיחררו יחידות של הצבא הבריטי את מחנה הריכוז ברגן-בלזן, ואז גילו בפעם הראשונה את הזוועות שהתחוללו שם.
צוותי צילום צבאיים החלו לתעד את מה שהחיילים התקשו לעכל. על מבצע התיעוד הפילמאי פיקח הקולנוען היהודי-בריטי סידני ברנסטיין, שהיה ראש מערך ההסברה הבריטי. הוא גם היה האיש שהזעיק מהוליבוד ללונדון את ידידו, במאי המתח הנודע אלפרד היצ'קוק (בריטי במוצאו), כדי שיביים את הסרט הדוקומנטרי.
בראיון עימו הסביר ברנסטיין - כאילו נתברך בחוש נבואי וחזה את הופעת מכחישי השואה - כי "המטרה הייתה להכין חומר שיתעד את הזוועות כדי שאיש לא יוכל בעתיד לטעון שהן לא התרחשו".
אז איך קרה שסרט שהפקתו החלה בשנת 1945 הושלם על-ידי מוזאון המלחמה האימפריאלי והופץ להקרנה רק אחרי 70 שנה? ההסבר הרשמי: בשלב מסוים עצרה ממשלת בריטניה את מלאכת ההפקה. הסיבה: עוד בטרם התאוששה אירופה מאימי מלחמת העולם השנייה, וכבר הופיעה בשמים עננת המלחמה הקרה. לממשלה הבריטית, כך נטען, לא היה עניין להרחיב את הקרע בין בעלות הברית לבין גרמניה המובסת, על-ידי הפצת סרט שיזכיר לעם הגרמני את פשעיו.
למען ההגינות יש לציין, כי בריטניה לא הייתה לבד. ארה"ב לא פיגרה אחריה בהרבה (לשון המעטה). האמריקנים הזדרזו לגייס לשורותיהם את טובי מומחי הטילים הגרמניים, ובראשם ורנר פון בראון. ה- OSS ("המשרד לשרותים אסטרטגיים", ארגון הביון שקדם ל-CIA), צירף לשורותיו כמה מבכירי אנשי הביון הגרמניים, ובראשם הגנרל ריינהרד גהלן. העיקר להקדים את בריה"מ.
אבל ההסבר שסיפק לנו אמש הסרט "יירד הלילה" איננו מדויק ואיננו שלם. האמת ההיסטורית הרבה יותר מרה. הבריטים לא "גילו" את תעשיית הרצח הגרמנית רק בעקבות שחרור מחנה ברגן-בלזן. הם כבר ידעו מה קרה במחנות המוות של הנאצים עוד קודם לכן.
הם ידעו אבל לא רצו לדעת, ובעיקר לא רצו לשמוע וגם לא להשמיע. אפשר רק לנחש מדוע. וזה סיפור המעשה.
נתחיל בעובדות. ב-27 בינואר 1945 גילה סיור של דיוויזיית הרובאים ה-107, חלק מהארמיה ה-60 של הצבא האדום בפיקודו של המרשל איוון קונייב את תשלובת הרצח הענקית של אושוויץ (הקומפלקס השתרע על שטח של 40 קמ"ר!). רק שר ההיסטוריה יכול היה ליצור סיטואציה מדהימה שכזו: מפקדה של יחידת הסיור הסובייטית היה המאיור (רב-סרן) היהודי אנאטולי שפירו.
לצד צוותים רפואיים שהוזעקו לאתר המפלצתי כדי לטפל בשרידי האסירים, הגיע גם צלם צבאי והחומר נשלח בדחיפות למוסקבה לחבר אלכסנדרוב, האחראי על התעמולה בצבא האדום. אבל לבד מידיעה קצרה שפורסמה ב-9 בפברואר בבטאון הצבא הסובייטי "סטאלינסקויה זנאמיה" ("דגלו של סטאלין") - מנעה בריה"מ כל פרסום על אושוויץ, עד לאחר סיום המלחמה, ב-8 במאי 1945.
זו לא הייתה פשלה של הביורוקרטיה הסובייטית המסורבלת. פשוט, סטאלין לא היה מעוניין שעוד מישהו - בוודאי שלא העם היהודי - יתחלק בסבלם של אזרחי בריה"מ במלחמה.
חלפו 60 בטרם הכריז ארגון האו"ם בשנת 2005 על ה-27 בינואר כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. גם אם מתעלמים מהעובדה הסימלית שבהכרזה הרשמית של האו"ם אין איזכור מפורש של שואת העם היהודי, ספק רב אם התאריך שהונצח אכן היה המועד בו נחשפה הזוועה לעולם בפעם הראשונה.
בספרה של ההיסטוריונית הבריטית קתרין מרידייל "המלחמה של איוון - הצבא האדום 1939-1945", היא מגלה כי כאשר כבשו הסובייטים את העיר לובלין, השוכנת בקירבת הגבול הפולני-סובייטי, הם גילו בסמוך אליה את מחנה ההשמדה מיידאנק.
זה היה ביולי 1944 - כחצי שנה ל פ נ י שיחרור אושוויץ. תושבי לובלין סיפרו לחיילים הסובייטים המבועתים ממראה עיניהם, כי למרות שסגרו את חלונות בתיהם, הם התקשו לנשום בשל צחנת הגופות וריח הבשר השרוף. לובלין מרוחקת ממיידאנק 3 ק"מ.
אבל בניגוד לאושוויץ - שם מנעו השלטונות במכוון את פרסום הזוועה - במיידאנק היה עד ראייה מערבי מיומן כדי לדווח מה שנתגלה, והוא אכן עשה זאת. זה היה העתונאי הבריטי (ממוצא רוסי) אלכסנדר וורת', שנשלח לבריה"מ לסקר את המלחמה עבור הבי.בי.סי, ה"סנדיי טיימס" וסוכנות הידיעות "רויטר" (רשימותיו התפרסמו גם ב"פלשתין פוסט"- י..ר.).
וורת' היה בעצם איש התקשורת המערבית הראשון שחזה במו עיניו כיצד פעלה מכונת ההשמדה. הוא ראה את שרידי האסירים, הציץ בתאי הגזים שנראו כמקלחות עם השלט הציני "חיטוי ורחצה", ומעיניו גם לא נעלם הכתם הכחול שהותיר על הרצפה גז המוות "ציקלון ב'".
אלכסנדר וורת' המזועזע העביר את רשמיו המצמררים לבי.בי.סי., בכתבה שנשאה את השם "בית החרושת למוות". אבל העתונאי הבריטי רב המוניטין לא האמין למשמע אוזניו כאשר נתבשר שרשת השידור היוקרתית מסרבת לשדר את החומר הבלעדי שלו! הנימוק הרשמי של מנהלי הרשת היה: "מדובר בחומר כה נורא עד שאין זה אלא להטוט תעמולה סובייטי".
במלים אחרות, קשר השתיקה הבריטי לא החל לאחר תום המלחמה עם ההחלטה לגנוז את הסרט התיעודי על ברגן-בלזן, שבו נכלל גם חומר ששלחו צלמים צבאיים אמריקניים ממחנות נוספים. קשר השתיקה הזה נרשם בלונדון עוד יותר מחצי שנה קודם לכן.
בסרט מסביר ברנקו לוסטיג, מי שהפיק את "רשימת שינדלר" את הבעייתיות הפוליטית שיצר הסרט: "הם לא רצו להראות סרט שיגרום לאנשים לומר: 'היהודים כל כך סבלו אז אולי מגיעה להם מדינה". ההסבר הזה, מסתבר, לא כל כך מצא חן בעיני כתבת התרבות של ynet, סמדר שילוני, שאם לפסוק על-פי הכתבה שלה לקראת השידור, שייכת כנראה לאותם ישראלים הסולדים נוראות מהשימוש הציני (לדבריהם) שעושה ישראל בשואה.
במקום לצטט במדויק את מה שאמר לוסטיג - דברים שמהם משתמעת התעלמות משאיפותיו הלאומיות של העם הפלשתיני המעונה - העדיפה שילוני נוסח מרוכך יותר ("אחת הסברות היא שהבריטים הבינו שהסרט יוצר הזדהות עם הקורבנות היהודיים, מה שיקשה עליהם להסביר למה הם לא מאפשרים לניצולי היהודים לעלות לארץ"...
אבל זה לא הכל).
הגב' שילוני דווקא מרוצה מאוד מהעובדה שהסרט התיעודי אינו מתמקד בשואת יהודי אירופה. וזה מה שכתבה, בלי שידה תרעד, דווקא ביום הזיכרון לשואה: "האנשים ששרדו או מתו במחנות הריכוז וההשמדה מוגדרים כאסירים או ניצולים, ולאו-דווקא כיהודים. יש בזה משהו מרחיב אופקים, בהתחשב בנטייה שלנו להפוך את השואה לנכס אלקטורלי בינלאומי (במקביל להזנחת הניצולים עצמם)".
ממש נפלא. כמה משמח שהאופקים הצרים מאוד של סמדר שילוני הורחבו עתה משמעותית. אני סקרן לדעת מי בעוד 10 שנים, יגיש ראשון עתירה לבג"ץ למנוע ממדינת ישראל לציין בחודש מאי את יום הזיכרון לשואה ולגבורה - הארץ או ynet?
