הצ'צ'נים שמתגוררים במינכן עקבו בדריכות אחר מה שקורה במדינת-ישראל. כספם נגנב - והם רצו לקבל אותו בחזרה. אבל הם רצו הרבה יותר מזה. הם היו נאמנים למי שנאמן להם - ואכזריים, ללא רחם, כלפי מי שמנסה להונות אותם. מרציאנו לא היה שותפם - אולם לטענת המשטרה הוא גנב מהם את כספם ולכך לא הייתה מחילה. בתל אביב כבר נמצאו כמה גופות ללא ראש של כאלה שניסו 'לשחק' עם הצ'צ'נים.
ומרציאנו ממש לא רצה 'לשחק' איתם. הוא לא הכיר איש מהם. הם היו מחוץ למעגל ההיכרויות שלו. הוא בוודאי לא חבר אליהם בעסקת-הסמים שיוחסה לו בידי חוקרי בזל"ת.
כל הסיטואציה פשוט הטריפה אותו. מוכה-זעם, בתאו, מבודד מן העולם החיצוני, מרציאנו נזכר בעורכת-הדין הצעירה שביקרה אותו באותו היום. הוא התבונן שוב ושוב בכרטיס-הביקור שלה; כאילו שיש בכוחו של זה להעיף אותו, כמו על מרבד-קסמים, מתוך תא-המעצר.
הוא קיווה שמזל לוגסי תחזור למחרת היום כדי לספר לו מה עושה אשתו.
על האופן שבו נגנב כספם של הצ'צ'נים, מרציאנו לא ידע דבר. הוא בוודאי גם לא ידע כיצד הגיעה המזוודה המלאה בשטרות לחדר במלון. הוא בסך הכול שכר את החדר זמן-מה לפני כן, כמו שהוא נהג לא פעם בעבר, כדי לקיים שם כמה פגישות מבלי שהמשטרה תצליח להאזין לשיחותיו.
מרציאנו לא חשד שמישהו קרוב אליו בגד בו - ולכן היה ברור לו שמי שהכניס אות ו למלכודת הוא בעל יכולות תמרון לא-מוגבלות. על כל אפשרות אחרת הוא בכלל לא חשב.
כך או כך, מרציאנו הרגיש חסר-אונים. פריצתם של השוטרים לחדר הדהימה אותו. לאחר מכן, כבול באזיקים ליד מזוודה מלאה במזומנים של הצ'צ'נים, מבלי שיש לו שמץ של מושג איך כל זה נפל עליו, הוא הרגיש נטול-אנרגיות לחלוטין.
ערגתו להחזיק בידה של יעלה העבירה רעד של כאב בגבו. לרגעים, ראייתו היטשטשה, והוא ביקש מן השוטרים כוס נים. הללו, קצת גיחכו, אבל הם מילאו את מבוקשו. הוא ידע, שעליו לעשות את כל מה שיש בכוחו ש בן-אנוש לעשות כדי שהוא לא יסיים את חייו כמו אביו.
לפי שעה, ומבלי להכיר, כמובן, את התמונה כולה, הוא יכול היה רק לשער השערות. בבוא היום, כך הוא חזר והבטיח לעצמו, הוא ישוחח על-כך עם יעלה. היא בוודאי תדע לשים את האצבע במקום הנכון - ולאחר שהיא תעשה את זה, אותו אדם שגרם לו את מה שהוא גרם לו יהיה חשוב כמת. לפני זה, הוא יצטרך, כמובן, להתנצל בפניה של אשתו.
הוא ידע שעם קצת יותר זהירות, ופחות זחיחות-דעת, הוא לא היה נופל למלכודת שאליה הוא נפל.
בשלב הזה, מרציאנו לא יכול היה אפילו לשער מי זה הגורם שהיה לו עניין להפיל אותו בפח; מה שלא היה כל-כך חשוב נוכח כל נסיבות העניין.
מישהו בחר, כך קבע לעצמו מרציאנו, לנהוג בו כפי שהוא נהג בו מטעמים לא-ברורים. ייתכן שזה היה בשליחותו של מישהו אחר - וייתכן שזו הייתה מעין יוזמה מקומית. בבעיה הזאת, מרציאנו הבטיח לעמו, הוא יטפל, בעזרת יעלה, לאחר שהוא יצליח לצאת מן הביצה הטובענית המאיימת לבלוע אותו
משום-מה, מרציאנו לא העלה באותו הזמן בדעתו שיכול להיות שמה שהפיל אותו בפח היא דירת-המסתור שאחריה הוא התחקה במשך זמן-מה.
דני בן-אור היה בין אלה שאחריהם הוא עקב - ועדיין הוא לא העלה בדעתו, או חשד, שכל זה מתקשר למעצרו.
