"אחי, שמשון ז"ל, התגלה אליי באוטובוס והדריך אותי איך להילחם במחבל. הוא צעק בעוצמה: 'הרצל, עכשיו תלחץ על הבלם!'. בזכות בורא עולם ובזכותו קיבלתי את החיים בחזרה" - במילים מצמררות אלה מתאר הרצל ביטון, נהג האוטובוס בקו 40, את רגעי האימה והפחד בפיגוע שהתרחש לפני כשבועיים בתל אביב, כשהמחבל הסתובב אחוז אמוק וצעק: 'איטבח אל יהוד'.
ביטון (55) שנדקר ונפצע באיבריו הפנימיים, מעיד היום שאחיו שמשון, שנפטר לפני כחמש שנים, הוא זה שהנחה וכיוון אותו בכל צעד ושעל. בהמשך, בבית החולים, חווה ביטון חוויה רוחנית נוספת: "עמדתי להחזיר את הנשמה לבורא, אבל משמיים הודיעו לי שלא הגיע הזמן שלי".
ביטון, אדם מאמין, שומר תורה ומצוות, משמש כנהג ותיק בחברת דן. הוא עובד בחברה כבר 28 שנים, ואת קהל הנוסעים הקבוע מכיר כמעט מקרוב. דומה שאכפת לו מכולם, כאילו הוא היה האבא של נוסעי האוטובוס.
בבוקר הפיגוע הקטלני, שהתרחש לפני כשבועיים ליד צומת מעריב, עלה ביטון על הקו ויצא לעוד נסיעה שגרתית לכאורה. "הסדרן הקדים אותי, כיוון שמישהו לא הגיע לעבודה. כך שבמקום 06:52 יצאתי לנסיעה ב-06:47", הוא מספר. "בתחנה השלישית עלתה אישה צדיקה עם עגלת תאומים. זאת אישה חרדית שכל בוקר עולה לאוטובוס, אלא שהפעם בעלה לא בא איתה כיוון שהוא היה בישיבה. ירדתי מהאוטובוס כדי לעזור לה להעלות את העגלה, ואחרי שראיתי שהיא יושבת, התחלתי בנסיעה. המשכתי בנסיעה השגרתית, וכשהגעתי לרחוב רוטשילד, ראיתי לפניי קו שכבר היה מלא באנשים, אז עקפתי אותו והתחלתי להעלות נוסעים על האוטובוס. עד שהגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב, האוטובוס היה מלא באנשים, והכל הלך חלק".
מתי עלה המחבל?
"הוא עלה בחברת החשמל, אחרי שעלו סודנים ואריתריאים ששילמו באמצעות רב קו. הוא עלה אחרון. לא הייתה לו שום חזות של ערבי. היה לו ג'ל בשיער, והוא נראה חסון ורגיל לגמרי, בלי חזות מזרחית יוצאת דופן. הוא ניסה להכניס למכונה של התשלום 50 שקלים ולא הצליח, אז הוא לחץ על הלחצנים. שאלתי אותו: 'למה אתה לוחץ? מה זה, משחק חדש?' והוא עשה קולות מוזרים כאלה. חשבתי שאולי הוא חירש או אילם, אז הנחתי לו. לקחתי ממנו את השטר וביצעתי עבורו את פעולת התשלום. אחרי שנוסעים ירדו כי האוטובוס היה עמוס, הוא התיישב מאחוריי, בספסל של ארבעה מקומות".
ביטון המשיך בנסיעה, תוך שהוא שומר על קשר עין עם הנוסעים - מהלך די שגרתי ובנאלי, שנועד לוודא שהכל בסדר באוטובוס. בשלב מסוים, סמוך לצומת מעריב, נותרו באוטובוס הארוך כ-50 נוסעים. ביטון, שהחל בנסיעה, הבחין שמולו יש פקק. לפתע הכל נקטע. הוא הרים את ראשו, וראה את המחבל מתחיל לדקור אותו.
"לא הבנתי מה קורה", משחזר ביטון, "חשבתי לעצמי שאולי הוא נפגע ממה שהערתי לו. לא חשבתי שהוא מחבל. בינתיים הוא דוקר אותי, ואני עדיין לא מרגיש את הכאב, רק רואה שהכל מתמלא בדם. כל החולצה הלבנה שלי הופכת לאדומה. אחרי שהוא סיים איתי, אני רואה שהוא עובר ממושב למושב, צועק 'אללה הוא אכבר!' ודוקר את כל מי שבדרכו. אני רואה את הנוסעים נפצעים, רואה את הטבח באוטובוס שלי, אבל לא איבדתי שליטה. כל הזמן חשבתי איך לעצור, איך אני מונע ממנו להמשיך".
