שפר מזלם של תלמידי מחזור נ"ג של בית צבי, שזכו לגעת בנפש האירית ומוצאותיה, ולהצליח להעניק את התחושה של הסבל המהול בשמחה שכה מאפיינים את העם הזה הכה דומה לעם היהודי בטרגיות של גורלו. כמו המחזאים המשוררים והמוסיקאים של התרבות היהודית בגולה, שידעו ליצור שמחה ועליצות בלב צופי מופעיהם במאה ה-19 ואילך, בשפה היידית, כך כל האירים נודעים במחזותיהם, במוזיקה הנפלאה שלהם, באהבת הריקוד ששפתו כה מיוחדת להם - וכל אלה באים לידי ביטוי תחת בימויו המעולה של יגאל זקס. כל השחקנים בהפקה רגישים, מתמזגים עם התפקיד והדמות אותה הם מגלמים, מלבד רגעים בהם ההתרגשות גורמת להם לבלוע את המילים או להגות אותן במהירות כזו, שהן אינן נקלטות אצל הצופים .גם עיוות השמות האנגליים, שכה אופייני לשחקנים הישראלים - די מבזה את המחזה. מדוע להגות "מייקעל" עם סגול מתחת ל-ק', במקום "מייקל" עם שווא מתחת ל-ק'? זה כה נלעג, לא רק כאן, כי זו שגיאה שפשתה בקרב רוב השחקנים והקריינים בתקשורת. וחבל. הסיפור מסופר בידי מייקל, הנזכר בתמונות מחייו בשנת 1936, כשהיה בן 6 או 7. אז התוודע לראשונה לאביו, אותו לא הכיר בגלל נדודיו. עמית גיל כמייקל, מלא חן, ואמפטיה לכל דודותיו ואמו, וכן מעריץ את הדוד שחזר משנים של התנדבות לרפא מצורעים באפריקה. גיל כהן, אביו, מלא קסם בלתי נדלה, יפה, מצודד ואהוב על כל הנשים. כשרון הריקוד שלו הופך אותו עוד יותר לאהוב על כולן. מלבד התלקחות האהבה מחדש בינו לבין אם בנו, לא אשתו, כריסטינה (חן זכאי שמשחקה חודר ללב הצופים ברגש שהיא מקרינה ובחוט הבלתי נראה המקשר אותה לכולם במבטיה ובהבעות עיניה ופניה המרשימות), הוא גם רוקד, וכמעט מתעלס, עם אחותה גם כן. הרדיו שהמשפחה קיבלה, והמוזיקה שצליליה מפכים מתוכו, מעוררים במשפחה האירית את כל היצרים, הרגשות וגורם להם להתפרק מתלאות היומיום תוך שמחה והשתוללות. הכל בטוב טעם, בלי לאבד את הגבול, הודות לבימוי המצוין. גיל משען הוא הדוד הטראגי,מעורר האמפטיה, שחזר פגוע מאפריקה, והאחיות מסייעות לו לחזור לעצמו תוך כדי ההחלמה., ליטל אקריש גם היא תוססת ומלאת שובבות נעורים, וסוחפת עמה למחולות האירים את כולן: את נעמה פרידמן (מגי), ולבסוף גם האחות המבוגרת, המורה, קייט (שרון רוזזנבאום). המחזה שזכה בפרס אוליבייה בוסט אנד, ובפרס הטוני בברודווי עובד גם לסרט עם מריל סטריפ, וכל הפקות העבר שלו בארץ: בהבימה ב1994, ובבית צבי ב2005, כולן היו הצלחה. משום שהנושא מדבר ללב הישראלים, שיודעים מהו סבל של עם, רעב, מגפות ומצוקה. ומשום כך, כל מחזה אירי, להקה אירית (כמו "הקומיטמנטס") וכל הזמרים הנודעים שלהם - הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית. כך גם קוסמים לקהל הישראלי בפרט ולעולם בכלל להקות המחול האירי הנודעות, שחוזרות ומופיעות כאן כבר חמש פעמים. וכך, בין הסרטים האיריים אי-אפשר לשכוח את "השדה" עם שון בין וריצ'רד האריס המנוח. התרבות האירית היא לא רק שתית בירה, שכרות ומרדנות כנגד השליט הבריטי. היא שירה, מוזיקה, אותה כה הייטיב לבחור הבימאי להצגה זו, ובכך היא ממלאה תפקיד חשוב באוירה של ההצגה, כמו הייתה שחקן במחזה. וכך גם אהבת החיים, התקווה שיהיה טוב, והכל תוך יצירת עליצות שתשכיח את המצב העגום באשר הוא. יש לנו מה ללמוד מהאירים, שאף אם הם ירדו מארצם לשבור שבר וחיים כיום בארה"ב יותר אירים מאשר באירלנד .הרי בסך-הכל - הם לא מוותרים, ואלה שנשארו נאמנים לארצם, נלחמים עליה, לא מותירים לרעב ולכפן להכריע אותם, ובשלב מסוים אף הצליחו להפוך ממדינה כושלת כלכלית למצליחה ומשגשגת הודות לפיתוח ההיי-טק. ההצגה בבית צבי, בעיצוב הבמה הכה יפהפה, ריאלסטי בחלק הבמה של תוך הבית, וציורי-פיוטי בחלק הגינה שעיצבה דפנה פרץ בכשרון כה רב; התאורה הנפלאה של אורי רובינשטיין, שהפכה את העצב והאפלולית הקודרת מההפקות הקודמות, למוארת ושמחה. גם הכוריאוגרפיה של תלמידת המחזור בל וענונו, יש לה חלק לא מבוטל באוירה האירית האותנטית. בכל אלה - ההצגה קולחת, מרעננת את זכרוננו על התקופה והעם, ומצליחה להפיח רוח של תקוה ושמחה, גם מתוך היאוש.