מערכת הבחירות נכנסת לשלבים מכריעים (החודש האחרון) שבו יותר ויותר בוחרים מגבשים דעתם. גם התחזיות, כנראה, ידייקו החל מהשבוע הבא מעט יותר כיוון שהתשובות לסוקרים תהיינה פחות של אופנה ויותר של כוונת הצבעה אמתית.
בהקשר זה של תשובות לסוקרים צריך לזכור כי העובדה שמערכת הבחירות, בשלב זה, היא בעלת אופי של "כולם נגד ביבי" וכתוצאה מכך תדמית מאוד שלילית של נתניהו יש רבים שלא ישיבו לגבי כוונת הצבעתם בגלל אלמנט של בושה להצהיר נתניהו (כמו בסקרים ב-1996).
בעיקרון היה שבוע פחות טוב לגדולות ושבוע מעודד למפלגות היותר קטנות. ציבור הבוחרים מתחיל יותר ויותר לגבש את עמדתו ולחזור להצבעה נטולת שיקולים טקטיים (מי המפלגה הגדולה יותר וכו' - סוג החלטה שאם מתקבלת הרי שרק בשבוע האחרון) ולהצביע עם הלב.
המחלוקת לגבי פרס ישראל - נתניהו המשיך בקו של "התקרבנות" וטיפוח תחושת רדיפה שהם תמיד בעלי משמעות אלקטורלית חיובית עבור הליכוד. הפעם נראה שעבר את הגבול גם כאשר עיקר מאמציו לגייס קולות ממחנה הימין ולא מהמרכז. כאן שגו מפלגות האופוזיציה ונגררו אחרי התקשורת (בעיקר
ידיעות אחרונות) והפכו אנטי נושא לבחירות (למהומה סביב השופטים אין שום משמעות אלקטורלית-נהפוך הוא) לנושא מרכזי.
הנאום בקונגרס - כאן שתחום זה הצליח נתניהו להפוך את הדיון לישראל מול אובמה. מול עיניו עמד הסקר של TIMES OF ISRAEL שמצא כי 75% מאזרחי ישראל אינם בוטחים באובמה בנושא הגרעין האירני. יריביו לא השכילו, עד עתה, לשנות את נושא הדיון לביבי נגד ארצות הברית -סוג דיון שבו נחיתותו של נתניהו ברורה. אזרחי ישראל (גם אלו שאינם בוטחים באובמה) אינם רוצים ואפילו פוחדים מעימות עם ארצות הברית.
קק"ל- "יש עתיד" נתנו בולטות השבוע למתקפתם על הקרן הקיימת לישראל. ראשית ברור שנושא זה אינו עומד במקום כלשהו בסדר העדיפויות של אזרחי ישראל. שנית, הקק"ל אינה מזוהה עם נתניהו והליכוד כך שגם אם ישכנעו את הציבור כי החברה מושחתת אין לכך שום משמעות אלקטוראלית. וישנה גם השאלה המהותית: כיצד קרה שיש עתיד שהם אבירי המשק החופשי תומכים בהלאמת רכוש השייך ליהדות העולם (כזכור רק לאחרונה לא הולאם בית החולים הדסה על-אף קריסתו הכלכלית כיוון שהוא שייך ליהדות העולם-נשות הדסה). דובריה למיניהם בתחום זה גילו בורות בתחום כאשר התראיינו והפגינו חוסר ידיעה בסיסית כאשר גלשו, אפילו, לפרטים מעטים.
המחנה הציוני הבין כי מערכת הבחירות שלו הגיעה למבוי סתום ושינה קו תוך כדי תנועה - מהלך נכון לעשותו באופן עקרוני. דווקא המסר שבחרו "רק פראייר בוחר בנתניהו הוא מסר שגוי כיון שזהו "נגטיב קמפיין" נגד המצביע ולא נגד נתניהו. הטחת עלבונות בציבור הבוחרים (להציג את הבוחר/ת בביבי כפראייר) היא טעות גדולה. אופוזיציה צריכה במערכת בחירות להציג את היריבים באור שלילי אבל לא את תומכיהם.
משמעת קמפיין - במפלגות השמאל הייתה תמיד משמעת קמפיין פחותה מאשר מפלגות הימין, גם בשל אופים הדעתני של פעילים מרכזיים. (מתיחת ביקורת זה משהו בדי.אן.אי שלהם). בעבר תחת רבין וברק ובטח עד 1977 (שנת עלייתו לשלטון של הליכוד בפעם הראשונה) המועמדים לכנסת העריכו כי מפלגתם תנצח בבחירות ולכן לא כדאי לסטות מהקו הרשמי ולהציג מסרים אחרים כי ראש הרשימה הוא זה שקובע את רשימת שרי מפלגתו. לאחרונה אימה זו חלפה לה ואנו עדים להיעדר משמעת קמפיין ולריבוי מסרים שוודאי שאינם תורמים ליכולת לנצח.
ביבי- בנט - משמעותן האלקטורלית של קרבות הבוץ, שהחלו לאחרונה, בין הליכוד לבית היהודי (היא שהליכוד ויתר על איסוף קולות במרכז הפוליטי ופניו מופנות אל עבר הגרעין הימני הקשה. זהו קמפיין שגוי שאינו מסייע לנתניהו לגייס את הקולות הדרושים כדי להבטיח לעצמו את כהונת רה"מ בקדנציה הבאה. כל קול שעובר מבנט לנתניהו ולהפך הוא חסר משמעות בקרב על ראשות הממשלה. גם הכותרות שהיו, לאחרונה, המספרות כי בליכוד החליטו לפעול נגד ליברמן במאמץ למנוע את כניסתו לכנסת הוא מהלך מטופש שגם אין לו סיכוי להתממש (הוא יעבור-לא לשכוח שיש כארבעים אלף מצביעים חדשים לפחות מיוצאי ברה"מ לשעבר ) אבל במידה ויצליח גם יכול להביא לאובדן של לפחות 100 אלף קולות של מחנה הימין. דווקא במחנה הציוני נוהגים בחוכמה כאשר מנסים, מעת לעת, לבדל עצמם ממרץ (כמו בפרשת פסילת זועבי) כדי להידחף למרכז וכדי להבטיח את ייצוגה של מרץ בכנסת הבאה. גם מרץ פועלת ברוח דומה של בידול ברור מהמחנה הציוני.
יהדות התורה נאבקת, אף היא על שימור כוחה ואולי הגדלתו. הנושא המעורר ביותר במגזר החרדי הוא גיוס האברכים לצה"ל ובהקשר זה יש לראות את ההפגנות ההמוניות בעניין מעצר מסרבי ההתייצבות לגיוס בקרב החרדים. גם בציבור זה יש צורך במסעות התעוררות ונושא מלהיב וכך הוא נושא הגיוס. יש עתיד ומרץ שוגות כאשר אינן מתייצבות מול הציבור החרדי בנושא זה של גיוס חרדים לצה"ל שהיה מאז ומתמיד קלף אלקטורלי חיובי בציבור החילוני.
גם ליברמן חוזר לבסיס ומבליט מחדש את לאומנותו ותוקף, כרגיל, את ערביי ישראל (כך ניסה גם בנט, די במגושמות, בנאום גניבת המכוניות- אך זו אינה זירתו הטבעית). מבחינתו זה עשוי להחזיר אליו בוחרים שהפחד מערביי ישראל גדול אצלם. יש לשים לב שבנט נתפס כמי שהוא נגד הפלשתינים ואילו ליברמן נתפס כמי שנגד ערביי ישראל.
אנו מגיעים השבוע לחודש לפני הבחירות וכרגיל תוצאות תחזיות אמצעי התקשורת בבחירות לפני שנתיים לעומת תוצאות האמת (חודש לפני הבחירות): הליכוד ביתנו 35 (31), העבודה 17 (15)
הבית היהודי 14 (12), יש עתיד 10 (19), התנועה 10 (6) מרץ 4 (6) וכו'
והערה אחרונה לסיום - מדוע מערכת הבחירות הנוכחית מתרכזת בהתנגחות לגופו של אדם ולא לגופו של עניין? שאלה זו נשאלת, שוב ושוב, על-ידי רבים. בהקשר זה רק להזכיר כי רוב המפלגות מיתגו עצמן סביב אישיות: הליכוד - נתניהו, המחנה הציוני- הרצוג ולבני, הבית היהודי-בנט, שס-דרעי וכו'. בדוח שיח הציבורי לגבי כוונות ההצבעה התשובות נעות סביב האישים: אני מצביע נתניהו, בוז'י, בנט, לפיד, דרעי ישי . רק שלוש מפלגות נשארו מפלגות הממותגות סביב שמן או עמדותיהן: מרץ, יהדות התורה והרשימה הערבית המאוחדת. במקרה זה איש אינו אומר שהוא מצביע גלאון, גפני או עודה אלא נוקב בשם המפלגה. מכאן הדיון לגופם של אנשים ולא לגופם של עניינים.
