חוג הבית היה במרחק שני בתים מביתי בהוד השרון.
עמוס עוז הטריח עצמו לשם, מטעם מר"צ. גם אני, כמו השכנים, הוזמנתי, כי המפגש "אינו רק לתומכים". לא טרחתי, אבל צפיתי בחלק מהמופע ביוטיוב.
הדבר הראשון שעלה בדעתי אחרי הצפייה ─ עמוס עוז, השועל בלול התרנגולות.
למה תרנגולות? למה שועל?
נתחיל בשועל: ידוע בציבור כערוּם, ערמומי. אילו היה בן-אדם, היינו אומרים שהוא מוליך שולל. דמגוג בלעז . כשם ששועל מסוגל לשכנע עורב לפצות מקורו ולפצוח בשיר, כדי שהגבינה תיפול ישר אל פיו, כך עוז מסוגל לפתות ולִפצות את פיהן המצחקק של שומעותיו ושומעיו. די באיזכור שמו של ראש הממשלה, אפילו היה בן שלוש וזחל מתחת לשולחנו של פרופ' קלויזנר, דודו המעצבן הימני ז"ל, של עוז, כדי לחטוף מפי הנשים כמה ציחקוקים, לתיאבון.
למה תרנגולות? קצת כבר אמרתי לעיל.
עוז מגיע לחוג הבית בעיצומם של תרגילי כושר לשלוט, מצד נתניהו. אחרי הוצאת השדים מהבקבוקים, הגיע עניין הוועדה לחלוקת פרסים לסופרים. לפי עוז, טענת נתניהו (לא התעמקתי): אין ייצוג בוועדה לכל המגזרים.
(אם אכן אמר, זאת טיפשות בפני עצמה, אבל לא אני אגן על מי שעמוד השדרה שלו גמיש כשל חסרי חוליות, אולי מפני שעוז, אז בן 12, לא בעט בו מספיק חזק, לדבריו (ציחקוקי נשים, מחיאות כפיים): "היה ל
בנימין נתניהו בן ה-3 מנהג מגונה: היה זוחל מתחת לשולחן ארוחת ארבע, ומתיר את שרוכי הנעליים של היושבים" (צחקוקי נשים). עוז נהג בו כראוי: "הכנסתי בו בעיטה" מתחת לשולחן של... כן, ניחשתם - פרופ' קלויזנר דודו). מה שייך לוועדה? לא שייך. שייך לומר שוב נתניהו. שמו בלבד מעורר צחוק, חימה, סלידה. אפילו בלי תוכן כלשהו.
עוז ממשיך דרך רשמים אישיים מנתניהו בגיל שלוש, אל עצם העניין. הוא מדמגג: "בערך 70% בארץ לא קוראים ספרות, אולי קוראים '
ישראל היום'(ציחקוק). האם בוועדת השופטים של פרס ישראל צריכים להיות 70% שופטים שלא קוראים ספרות? מסיבות דמוקרטיות", הוא מלגלג.
ההיגיון הזה מזכיר לי איכשהו את ההיגיון בהסברו של ד"ר מרדכי גוטמן (טיפל ביצחק רבין אחרי שנורה). גל אוחובסקי, אחד מאוהדי הדוקטור בתקשורת, סיפר לו, בדאגה מתוכננת היטב, את הסיפור הבא: "לא מזמן ניגש אליי איש מאוד רציני שעובד בבית-החולים שלנו, ואמר לי: 'קראתי את הספר ושמעתי את ברי חמיש (על השקרים והקונספירציה)... גם אם 20% ממה ששמעתי בהרצאה נכון, אנחנו בבעיה גדולה".
ותשובת ד"ר גוטמן: "אז אני אומר לך שראיתי אתמול עשרה חייזרים על גג הבית שלי, ואם 20% מזה נכון, אז היו שם לפחות שניים. לא?"
קלטתם את הטריק?
מישהו כתב לו תשובה לשאלתו: לא אדון פרופסור. לוגיקה בסיסית תזהה את תשובתך כמתבססת על הנחת המבוקש. אמרת חייזרים - הנחת בזה מראש את היעדרם. לא רק 20%, גם 100% מאפס הוא אפס! עצם הקבלתם של חייזרים למסמכים המעידים על האמת והשקר, מגלה שלא היו לך פרכות טובות יותר. דבר שאמור לגרום ל"איש מאוד רציני" דאגה רבה באמת.
עוז ממשיך: אבל האמת היא שהוא (נתניהו) לא רוצה להחליף את הוועדה. הוא רוצה להחליף את הסופרים. הוא רוצה להחליף את השופטים. הוא היה רוצה להחליף את השכנים אם אפשר. הוא היה רוצה להחליף את כל מי שלא מסכים איתו, להחליף את העיתונות, את התקשורת ". האם לא התבלבל עוז בין נתניהו לבין יצחק בן-אהרון אחרי עליית
מנחם בגין לשלטון? בן-אהרון רצה להחליף את הבוחרים.
האמת היא שגם עוז היה רוצה להחליף את העם אם אפשר, לפחות 70% ממנו. אולי אפילו להכניס במקומם את השכנים. הם דווקא טובים בעיניו.
ובאמת, האם ב-70% כלולים ערבים? איזה אחוז? ואילו נתניהו היה מבקש לצרף לוועדה רק ערבים שקוראים ספרים (לא רק "אולי" את 'אל-ארד' או 'הארץ'), האם גם אז היה האדון הירשפלד, (ואחריו כל קוביות הדומינו, שהתפטרו בזה אחר זה) מתפטר?
אולי הקוראים זוכרים, מילדותם, את השרטוטים מלאי הקווים האפורים, ישרים ועקומים, עם המשימה לחפש את השועל שהוחבא בין הקווים המבולגנים? גם עוז מסתתר יפה בין הקווים האדומים. בגלל הבלורית והתואר, הוא מסוגל להוליך שולל, בעיקר את המין היפה. והוא תמיד יזכיר את דודו הפרופסור קלויזנר, אומנם ברמזים עם נטייה קלה לכיוון המלעיג, אבל מה לא עושים בעבור הכבוד להיות אחיינו של איש הימין הזה?
רווח מסוים בכ"ז הפקתי מדבריו של עוז. הוא אינו מבין מה שהרוב מבין ─ למה העבודה החליפה את שמה ל"
המחנה הציוני": "מה, לא ברור שהם ציונים, כאילו זה לא מובן מאליו? למה מחנה? מה אנחנו, משורה ישחרר רק המוות? מה זה, כל העם צבא? כאילו הציונות של רבני הגבעות מובנת מאליה ושלנו בסימן שאלה וצריכה הוכחה? כנראה כדי ששום ערבי לא יצביע בעדם, ובזה הם הצליחו".
למה הפקתי רווח כלשהו? כיוון ש"רבני הגבעות" היא קללה איומה. שם גנאי נורא. אם לא כן, יכול היה לנקוב בשמות לפחות 150 יישובים מעבר לקו הירוק, או במספרים - חצי מיליון מתיישבים.
הוא הרי רב-אומן בהתנסחויות, עד כדי כך שממלאות את מקום התוכן בספריו. כאשר מתחילים בקללות או הכפשות ע"י שימוש בשמות תואר או בשמות גנאי, זה האות לכך שאזלו הטיעונים הענייניים, והמכפיש נכנס לעמדת ייאוש.
ואם עוז מיואש, עוד לא אבדה תקוותנו.
